את הקריירה שלי ממש לא התחלתי בהיי טק או במדיה. אחרי שהשתחררתי מהצבא הסתכלתי ימינה ושמאלה (בכל אופן כביש ראשי...) ותהיתי איפה טעיתי. לא היה לי שום חשק או רצון אמיתיים לללכת לאוניברסיטה למרות שהייתי צריך חוויה אקדמית מתקנת מהתיכון שהיה סוג של סיוט מתמשך בעקבות הפרעת הקשב והריכוז הלא מאובחנת והלא מטופלת שלי, היה חם מידי ללכת לעבוד וההורים שלי תכננו להפוך את החדר שלי לאואזיס של צפייה בטלוויזיה. אבל עדיין הייתי צריך לעשות משהו. הייתי אחרי שלוש שנים שכל יום בהן נראה כמו נצח, החאקי לא התאים לצבע העיניים שלי, השעמום גמר אותי והמפקד שלי היה בדיחה, לא חשוב מאיזו עדה, עם ראש בעל צורה גיאומטרית בעלת זוויות חדות שהדרך היחידה שלי להתנקם בו על הטמטום שלו הייתה לדבר איתו אנגלית. אכן, זמנים יפים. 

אז עמדתי בצומת דרכים, בן 22 ,עם בלורית מתבדרת ברוח ושיר בלב ואפס תוכניות. אז החליטו עבורי שאני מתאים כמו כפפה ליד להיות איש בטחון בנתב"ג. אני. איש בטחון. בנתב"ג. אכן, כמו כפפה ליד . באורח פלא התקבלתי לקורס סלקטורים שבמהלכו גילינו גם אני וגם המדריכים שכושר הביטוי שלי פחות מתאים לשאלות כמו "ארזת לבד"? ויותר להערות כמו "אתה בטוח שאתה רוצה לטוס דווקא איתה להודו לחצי שנה?"  או "נתנו לך משהו להעביר? זה טעים? תביא ביס". למזלי היו איתי בקורס עוד כמה אנשים טובים בבסיסם שאיכשהו עברו את המסננת הקפדנית של המיונים. אחד מהם היה דוד. איש יקר שהעביר כלב של נוסעת במכונת השיקוף. יותר מזה אני לא זוכר כי הראש כואב לי עד היום מרוב צחוק. בסיום הקורס ובמהלך ההכשרה בשטח החלטנו אני ונתב"ג להפרד כידידים. ביקשתי מהם לא לשמור איתי על קשר כי הפצע עדיין טרי והם ביקשו שאני אטוס בעתיד רק משדה דוב. 

שוב מצאתי את עצמי מסתכל לצדדים. אז הלכתי לעבוד בתחום הסטריאו והקולנוע הביתי. היה דווקא כייף אבל זה לא היה זה. גם הצבתי לעצמי יעדי קריירה מאד ברורים ושאפתניים- לעבוד רק חמישה ימים בשבוע ולקבל רכב חברה. באותם שנים כמעט כולם עבדו שישה ימים והעבודה ביום שישי הייתה פשוט סיוט ולכן הבנתי שאני צריך להשתלב במשהו אחר לגמרי ורכב חברה זה פשוט פינוק לא רגיל. ואז הגיע האינטרנט וזה היה שוס. המודמים הראשונים התחילו להכנס לבתים עם מהירויות גלישה עצומות של 9600 ו 14,400 וחויית גלישה מאתגרת. אכן, ימים יפים. זמני טעינת עמודים עמד על חצי דקה והורדת סרטים היו חלום רטוב בלבד (והמבין יבין...). ידעתי שהאינטרנט הזה צריך אותי רק לא ידעתי איך להגיע אליו ולהסביר לו את זה בצורה שיבין. עד שיום אחד ראיתי מודעה בעיתון (כן,עיתון...מודעת דרושים, זר לא יבין זאת) למשרה באחת מחברות האינטרנט הגדולות בארץ. ידעתי שהם רוצים אותי אבל עדיין לא יודעים את זה. שלחתי להם קורות חיים. באותה תקופה לשלוח אי מייל היה אירוע מרגש, היית מתקלח ומתלבש יפה, פותח את הנטסקייפ ושולח. אלוהים רק יודע אם זה גם היה מגיע.  

מתברר שגם הם חשבו שהם צריכים אותי וקיבלתי זימון ליום אבחונים בראש העין ,בפארק סיבל. יום אבחונים , למי שלא הזדמן לו לחוות את העונג המפוקפק , זה כמו להשתתף ב"האח הגדול" רק בלי המצלמות . הייתי אמור להגיע לפארק סיבל בתשע בבוקר למרחץ הדמים של מחלקת משאבי אנוש. לבשתי בגדי חמודות, שמתי בנדן את סכין הג'ונגל שלי ונסעתי על כביש חמש. פתאום אני רואה שיירת מכוניות שפשוט עומדת, אף אחד לא זז. השעון מתקתק ואיתו המונה. הגעתי באיחור כמובן אחרי שכולם כבר שחטו אחד את השני בפנים וניסו להציג שילוב של מנהיגות וכריזמה מזוייפת בדיוק כמו שלימדו אותם במכוני ההכנה. אחד העובדים במקום הסביר לי שביבי הגיע לפארק ולכן סגרו את כל הכניסות והיציאות. כבר אז החלטתי שזאת סיבה מספיק טובה לא לבחור בו. פניתי ללכת אבל אז תפסה אותי מנהלת משאבי האנוש ואמרה לי שלמרות האיחור היא רוצה שאני אכנס לאבחונים. השאר הסטוריה - עברתי לעבוד חמישה ימים ובסופ"ש ביצעתי מעשים מגונים בדלקן. 

ככה מצאתי את עצמי עובד באינטרנט הזה עם קרקושי המודם וקצבי גלישה של צב פיסח . אחד הדברים הטובים היה העבודה באיזור התעשייה ואחד הדברים הטובים באזורי תעשייה הוא האוכל. לאחר שהחברה עברה מפארק סיבל לצומת סגולה נפתח שם עולם קולינרי חדש לגמרי של אכילה בעמידה. המקום היה לב ליבו של איזור מוסכים, בניני מסחר ותעשייה והמוני אנשים בלי זמן לשבת לאכול, רק בעמידה. אחד המקומות האלו הוא מקום שנקרא "אילן שניץ" כן, גם אני שאלתי ושם המשפחה של אילן הוא לא שניץ אלא זה קיצור של שניצל.

מבחינת ה decor (עיצוב,עלאק לפלצנים) המקום סובל ממראה שהוא הכלאה בין מוסך למזללה. אולם, הפגם האסתטי לא מעיב בכלום על הטעם ועל האוכל. המקום הוא באמת אחד המקומות הקבועים שאני נוהג לעצור בהם כשאני צריך משהו על הדרך. מבחינתי גולת הכותרת הם השנדביצים. לא סנדביצ'ים אלא שנדביצים ,במו אוזניי שמעתי אנשים קוראים להם ככה. חוץ מאמא שלי שהחליטה שזה "סנדביש". סוד הקסם של הסנדביצ'ים הוא הלחמניה המצויינת והטריות. בגלל כמות האנשים התמידית במקום הסנדביצ'ים תמיד טריים והחביתות תמיד חמות. ואם לא, יכינו לך על המקום אחת. 

המקום הוקם לפני כעשרים שנה בערך (איך הזמן טס כשנהנים...) והוא מפורסם בזכות, איך לא , השניצלים שלו. אותם שניצלים ענקיים שמאיימים לקרוע את הפיתה עם ציפוי עבה שמאתגר אפילו את הקשוחים שבנהגי המשאיות שחוסמות את הכניסה לחנייה בזמן שהם אוכלים בעמידה. נראה אתכם צופרים להם באמצע הביס, קדימה.  אבל לא רק שניצלים יש שם, לאחרונה התווסף לתפריט גם שווארמה מצויינת. תשאלו את בת הזוג שלי, זה הטייק אוואיי הקבוע שלה בכל מה שנוגע לשווארמה. 

אני כבר מזמן לא עובד בחברה ההיא אבל נשארתי לעבוד עבור האינטרנט. ועל הדרך לאכול בעמידה אצל אילן שניץ, אני רק מקווה שהוא לא ישנה את השם בתעודת זהות יום אחד...