מגיע שלב בחיים שבו אתה והחברים שלך עוברים פאזה. זה קורה מתישהו בין האוניברסיטה וההתקרחות. הרוב מתמסדים, מוצאים זוגיות בריאה ברמה כזו או אחרת, מתחתנים, מביאים ילדים ומחכים לצו מילואים שיגיע כבר. חלק אפילו מתקשרים בעצמם לקצינת הקישור כדי לזרז את התהליך. אחרי כמה שנים מגיע השלב שבו הם מסתכלים במבט שכולו קוקטייל של קנאה, הערצה ותיעוב ברווקים הנצחיים שסירבו להתחתן או שלא הצליחו למצוא את זאת שהם רוצים לשלם לה מזונות. הם מסתכלים בעיניים נפוחות ואדומות מחוסר שינה בעיניים הנפוחות והאדומות מחוסר שינה מסיבות אחרות לגמרי של ההוללים. הם מסתכלים להם על הדשא וחושבים שהוא לא רק ירוק יותר אלא שכל יום יש שם דשא חדש, אחר ורענן יותר. הרווקים, מצידם, טורחים לטפח את אשליית האושר וללבות את האש אצל הנשואים. דינמיקה מוכרת. שני שליש מתוכם מתגרשים, חלק אפילו בגלל הסיבות הנכונות.

בין שתי התקופות ישנו טקס אחד, על גבול המרשים ומעורר מינית בצורה גבולית שנקרא "מסיבת רווקים". מדובר במעין מקבילה לבר-מצווה, שבמסגרתה הנער הופך לגבר, לסיטואציה בה הגבר הופך חזרה לנער. כל כך הרבה סרטים אמריקאיים הציגו את האירוע בצורה מאד ברורה על כל תכולתו- אלכוהול (המון) אוכל (בשפע) ומסמר הערב, התוכנית האומנותית- חשפנית. מטרתה של החשפנית הוא ברור - שעשועים לחבר'ה וטקס פרידה לחתן מעולם שכולו טוב. משהו כמו הסעודה האחרונה רק שפה ישו לא ממש משחק תפקיד.

אני, אישית , לא זוכר את מסיבת הרווקים שלי. לא מדובר באובדן זכרון זמני בגלל אלכוהול או טראומה אלא בגלל שאני לא זוכר שהייתה כזו. ואם הייתה, סביר להניח שהיא הייתה ערב מטורף של ג'חנון וזיווה ללא הגבלה לצד דיאט קולה ב "נאפיס" בראשון לציון, כי ככה אנשים קיצוניים חוגגים.  גם אין לי תמונות ממסיבת רווקים. לעומת זאת יש לי תמונות שטוב שלא צולמו בעידן האינסטגרם ופייסבוק, בהן נראה בבירור ביצוע טבח זהות ברומני במהלך טקס חינה מרוקאי. כולל כל הלבוש.

אבל, לעומת זאת, הוזמנתי למסיבת רווקים של חבר. האירוע המרשים התרחש במועדון מאחורי הבורסה ברמת גן, איזור שידוע בטיבו להפוך מאיזור עסקים באור יום לאיזור עסקים בעור לילה. והרבה עור יש שם בלילה. פשוט לא להאמין כמה המקום השוקק במשך היום הופך לסליזי עם רדת החשכה היות ומתברר שבאזור הזה איך שיורדת החשכה יורדים גם הבגדים.

אז הלכנו חבורה למועדון עם השם המתבקש ומשחק המילים המשובח "Pussycat". אני עוד זוכר שנכנסו למקום והתיישבנו בשולחן ארוך. האלכוהול התחיל לזרום . אני חיבקתי את בקבוק הדיאט קולה שלי כדי שלא יראו את התווית, פאדיחה, אפילו לא קולה רגילה.

לבמה עלתה מי שכונתה "פזית" . פזית הייתה לפי רישומי המועדון סטודנטית מצטיינת למנהל עסקים באיזו מכללה או אוניברסיטת שקר כלשהי שכל עתידה לפניה, כשהיא עצמה דווקא הצטיינה באחוריה. והיא לא הייתה חשפנית, היא הייתה "רקדנית אקזוטית". כל המקום, באופן כללי, הדיף ארומה משכרת של אקזוטיקה שהריחה כמו תערובת של סיגריות, אלכוהול, צ'יפס שרוף וריחות מסויימים שמקורם החוקי מוטל בספק.

"פזית" התחילה לרקוד. ראו עליה שהיא סטודנטית. בשלב מסויים מישהו בשולחן שהיה מיומן בסיטואציה התחיל לנפנף לה בשטרות קטנים לא מסומנים. היא ירדה לקהל והתחילה להתיישב על אנשים ולזוז על האגן שלהם בצורה אקדמאית מעוררת התפעלות. התגובות נחלקו לשניים- המתלהבים ואני. משהו בסיטואציה לא היה נוח. ל"פזית" ,לעומת זאת מתברר היה מאד נוח עד כדי כך היא הרגישה נוח איתנו שהיא הורידה את הבגדים. מכאן ואילך יש לי זכרון די עמום של המשך האירועים, דוקטור. אני רק יודע שבבית הייתי צריך הרבה מגבונים לחים להוריד את הנצנצים מהלחיים שלי.

ולמה אני מספר את כל זה? כי הפעם חזרתי לזירת הפשע כדי לאכול. חזרתי לאזור הבורסה, והפעם לאור יום. הלכתי לפגישת עסקית וישבנו במקום שנקרא "אמא-אדמה". זאת לא פעם ראשונה שאני אוכל פה, כל פעם משהו אחר. המקום הוא פנינה של אוכל משובח, של מטבח אקלקטי נפלא מסגנונות שונים, תלוי באיזה יום באת ומה נשאר במטבח אחרי העומס העצום בצהריים. על הקונצרט מנצחת אורה בכר, בשלנית נפלאה בעלת ניסיון עצום. אני, במקרה, נפלתי טוב. נפלתי על יום של אוכל מקסיקני. אני מת על אוכל מקסיקני וקשה לי להבין למה המטבח הזה לא תפס בארץ. מדובר באוכל עשיר בטעמים וניחוחות, בבשר, בצקים, רטבים נפלאים והמון שמחת חיים צבעונית. אורה טוענת שהסיבה היא שהמטבח המקסיקני לא עבר גיור כהלכה, שלא הותאם לחיך הישראלי. עושה שכל.

ישבנו לאכול. כולנו אכלנו קאסדיה שזה בעצם מנת טורטיות פתוחה להרכבה עצמית, שמכילה פויו (עוף) עם רצועות פלפלים בצל וכוסברה. הטורטיות היו נפלאות, העוף רך ועסיסי אבל מה שעשה את העבודה היה התיבול המדוייק והמטבלים-פריחולס (ממרח שעועית שחורה) ,סלסה (מיטבל עגבניות)   גואקמולה (מטבל על בסיס אבוקדו) ושמנת חמוצה.

אבל זה לא מספיק....ממש לא.  עם כל היופי הזה הגישו לנו צ'ילי קון קרנה עם טוויסט - גרסה ישראלית בלי שעועית ולא חריף. אוקיי, זה לא צ'ילי קון קרנה בלי השעועית ובלי הצ'ילי. זה בולונז. אורה מספרת שלמנה הנפלאה הזאת היו קשיי התאזרחות והתאקלמות בחיך הישראלי, לכן היא מגישה את השעועית בצד. היה נפלא, שילוב הטעמים של הבשר עם המטבלים עשה חגיגה. ביקשתי סומבררו וסוס כדי לרכב הביתה אל הצ'יקיטה שלי.

הבעיה כשאתה מנסה לנהל פגישה עסקית על כזאת ארוחה שמתבססת כולה על מגע ישיר של הידיים עם האוכל (תענוג!!) , גלגול עצמי של המנה (הכל חוקי!!!) והשתלטות על קומבינציות המטבלים, אתה מגלה קושי לקיים תקשורת רציפה עם הסביבה. אתה עין אחת על הצלחת ויד אחת מתחת לטורטיה דואג שלא ינזל כלום על החולצה. אחרי האוכל בא לך רק להשען אחורה, להטות את הסומבררו כך שיככסה את העיניים, לסדר את הפונצ'ו ולשקוע בסייסטה.

אז ברמת גן מאחורי הבורסה זה לא עובד. אין סומבררו ואין צ'יקיטה. יש אוכל טוב ובעיית חנייה ביום וסטודנטיות אקזוטיות בלילה.