לפני הרבה מאד שנים הייתי בטורקיה. נסעתי לנופש בסגנון עדות ה “הכל כלול”, כולל הישראלים. היינו בכפר נופש בעיירה הציורית קמר, איפה שהמעילים מעור והקזינו שטוף אור. אני זוכר במעורפל כמויות עצומות של אוכל לאורך כל היממה והמון שווארמה עם יוגורט (כן, אני יודע…זה לא כשר אבל מה זה טעים) ודונר קבב. אני זוכר את השווקים שמוכרים בהם זעפרן מזוייף במחיר שווה לכל פראייר ואת הסוחרים הטורקים שמדברים איתך במבטא מצחיק. הם גם ידעו לשיר כל מיני שירים כמו “הבה נגילה” בעברית עילגת, פיסת אומנות נדרשת בכל תהליך משא ומתן במרחב הלבנטיני.

כשהיינו בכפר הנופש התקיימה תחרות פינג-פונג של כל האורחים. כשחקן עבר נרשמתי ישר וכבר דימיינתי את הטלפון שאני מקבל מנשיא המדינה אחרי הנצחון המרשים. בראש כבר כתבתי את הנאום המרגש עם שורת הפתיחה האלמותית “אני רוצה להודות למאמניי שהביאוני עד הלום”. האמנתי שאני אקבל גם קמפיין לאיזה קורנפלקס או במינימום למדרסים אורטופדיים. ככה זה כשאתה ווינר.

הגעתי עד הגמר בלי בעיות וייצגתי את ישראל בכבוד וכבר ראיתי את עצמי על הפודיום בלובי ואת נגינת ההמנון. רק מה? אתה עושה תוכניות וארדואן צוחק. בגמר הגיע שחקן שעשה לי חיים קשים במיוחד. הוא ניצח בהפרש קטן ושלח אותי אבל וחפוי ראש אל המזנון החופשי להתנחם בעוד פחמימה ריקה.

אבל יש טוויסט בעלילה. אחרי ההפסד ניגש אליי אחד מעובדי המלון ואמר לי: “אתה יודע נגד מי שיחקת?”. התברר שלא ידעתי את התשובה. “שיחקת נגד אלוף טורקיה בטניס שולחן, הוא במקרה מתארח כאן”. אני לא יודע אם זאת הייתה קונספירציה של השלטון העותומני להכריז על אליפות פינג פונג בדיוק כשהצ’מפיון “במקרה” נמצא במקום אבל ייצגתי את מדינת ישראל בכבוד. התנחמתי בלחמעג’ון וקינוח.