הטור הזה מוקדש לאיש גבוה שמסתובב בעולם עם הכינוי "סוסו" (Susu). לא על שם נגן העוד העיוור מהתזמורת של זוזו מוסא שהנעימה את הפסקול של ארוחת שישי מייד אחרי הסרט בערבית אלא על שם מוסד קולינרי אחר -"סוסו ובניו על האש".  סוסו אוהב לאכול בעמידה אבל היום הוא אוכל בישיבה בארה"ב.  מידי פעם הוא מעלה לפייסבוק תמונות שגורמות לי לרייר , החל מסטייקים וורדרדים שיותר גדולים מהצלחת ועד פירות ים , רחמנא ליצלן, שמעולם לא ראו פרי אלא בעיקר ים. פעם הוא היה שכן שלי , היום הוא בסאן פרנסיסקו על המים בזמן שאני כאן, סופר את הכסף שאין. אבל לא תמיד הוא היה שם , הוא גדל כמוני בפתח תקווה ומהווה תוצר ועדות למערכת החינוך שלה. אבל לא החינוך של סוסו הוא העיקר אלא החינוך הקולינרי שלו. 

אחד המקומות שמהווים מדגרת חיידקים יותר מכל מעבדת ניסויים סודית של "המוסד" הם המזנונים בתוך בתי הספר. כל קשר ביניהם לבין העולם הערטיאלי של מה שמכונה "חוקי תברואה" הוא פרי המצאה דימיונית של המחוקק. גם לי היה מזנון שכזה בתוך בית הספר. בפלאשבקים שלי לימי התיכון , שעדיין מהווים נושא מרכזי מבחינה טיפולית, אני עומד נדחקנדחף נופל עם עוד עדת תיכונסיטים מורעבים שמנסים לאכול משהו במה שכונה "ההפסקה הגדולה". כל "הגודל" שלה היה עשרים דקות שלתוכה היית צריך לדחוק בדוחק ריצה למזנון בקצה השני של הבית ספר, קבלת התרכובת, אכילה בעמידה ועיכול מהיר של הזוועה וחזרה לכיתה להעתיק את השעורים של השעור הבא. 

את השיא של מה שכונה "מזון" שמכרו שם היוותה קערה עם נוזל אדמדם עכור שבתוכה צפה כפית וגרגרים קטנטנים מזן לא מזוהה. עד היום אני לא ממש יודע מה היה הנוזל הזה. חלק קראו לו "חריף" חלק קראו לו "רוטב" , המבינים כינו אותו בשעת ערפול חושים "סחוג". הוא לא היה אף אחד מהם. הוא היה בעיקר מרקקה מבחילה שחלק מהתלמידים היותר מבריקים היו יורקים לתוכה וגורמים לה להבריק מהאנזימים . הם קראו לזה "הומור". הכל שאלה של טעם , תרתי משמע. 

אז זה היה המזנון  בבית הספר שלי. זה לא היה המזנון של סוסו. הוא למד במקום אחר, שם הוא נחשף לצמד "גוזל וציונה" שעד היום פעילים בזירת הקולינריה המקומית כשהדגש הוא לא על הקולינריה אלא יותר על הזירה. גוזל וציונה הציעו עסקת חבילה שתקפה עד היום לאנשים רעבים במיוחד, ואין יותר רעב מתיכוניסט רעב. הם הציעו שקשוקה עם פלאפל בתוך חצי לחם שכל התוכן שלו רוקן לטובת העניין מהחלק הרך שלו. 

"גוזל וציונה" הם סוג של מותג מקומי, עד כמה שיכול להיות להתקיים אוקסימורון צורם כמו "סלב בפתח תקווה". מדובר בזוג , לא חשוב מאיזו עדה , שמשלים את חוויית המנה המיתולוגית שלו ביחס אמביוולנטי משהו. גוזל, הלא הוא הבעל וללא שום קשר לעוף הקטן הפלומתי והצהוב, מהווה את החצי העצבני שמשרה אווירה של דחיפות מתמדת ואתנחתא קומית לאלו שאוכלים שם בעמידה. ציונה, לעומתו, היא האימהית מבין השניים שמתקשרת עם הזוללים. בערבות הימים אפילו היא נאותה לגלות את המתכון שלה לשקשוקה בטלוויזיה. מאז אני מכין אותו לבד בבית. 

המנה היא בדיוק כפי שהיא נשמעת -  שקשוקה עם פלאפל בתוך חצי לחם. העניין עם מנה כזאת הוא שהיא , איך נגיד , גברית מאד. רוב אוכלוסיית האוכלים בעמידה במקום מורכבת מגברים חסונים בעלי קיבולת ,שרירי קיבורת וגרוגרת. עוד לא נתקלתי בכל השנים שהייתי שם באישה מעודנת שיושבת ופוערת את הפה לקוטר הנדרש על מנת לקחת ביס כמו שצריך. ולא, לא מדובר בתיאור אירוטי בכלל אלא במציאות אנטומית. נכון, ראיתי נשים שאוכלות שם אבל אחרי זה הן לבשו את מעיל העור השחור הכבד שלהן עם הניטים ועלו על האופנוע כשהן יורקות טבק לצד הדרך. 

לצד השקשוקה אפשר לשים כדורי פלאפל חמים או רק פלאפל או רק שקשוקה. פה נגמרות האופציות. ואל תנסו להתחכם. השילוב של שניהם מהווה את אחד הביסים היותר ביזאריים בשטח אבל משום מה הוא עובד, במיוחד כשאתה מאד רעב. לתוך הלחם המרוקן נדחס גם סלט טרי, עמבה במצב צבירה נוזלי עד כתום מאד ומה שנקרא בפי ציונה "זחוג". ה"ז" במקור. גם המבטא.השבוע הייתי שם וביקשתי שירכיבו לי מנה. בשורה עמדו הלחמים מרוקנים מתוכן והפתילייה בערה מתחת לשקשוקה. מילאו לי את הלחם ושאלו אם אני רוצה גם חריף. אמרתי שלא . ציונה ,שישבה ליד הדלפק אמרה למגיש הזריז :"אתה לא רואה שהוא לא יכול לאכול חריף....?" האבחנה הדקה שלה הייתה כמעט מדוייקת. נכון שמבחינה גנטית אני לא נראה כמי שיכול להכיל חריף ללא נוכחות של מכבי אש לידו אבל אני יכול לאכול חריף , רק לא את זה שלהם. ציונה פנתה אליי ואמרה לי כממתיקת סוד "זה בסדר, גם אני לא יכולה לאכול אותו". עשינו שלום בית. וגר זאב עם גוזל. 

ל"גוזל וציונה" אני אוהב ללכת כשאני ממש רעב או כשאני מרגיש שהרווחתי את זה. לא מדובר במקום עם טעמים עילאיים אלא בקונספט שמחזיק מעמד כבר עשרות שנים. את השקשוקה הם מכינים ככה שהביצים מתקשות במקום להיות נוזליות ומגירות ריר צהבהב אבל זאת שאלה של אסכולה. השקשוקה עצמה נוזלית במידה הנכונה, מכילה כמויות לא שפויות של שמן אבל טעימה מאד.המנה של "גוזל וציונה" היא לא משהו שאפשר לאכול ולעשות תוך כדי משהו נוסף. נדרשת אחיזה איתנה בשתי ידיים ותיאום עין-יד-חולצה על מנת שלא לסיים עם כל הרוטב על הבגדים. מדובר במחוייבות. כשאתה מזמין מנה כזאת אתה יודע דבר אחד - זה או אתה או המנה. אין מקום מספיק לשניכם זה לצד זה.מידי פעם אני מנסה גם לקרוא עיתון תוך כדי אכילה אבל זה מזכיר את הבדיחה על כמה פילוסופים צריכים כדי להחליף נורה (ארבעה, אחד מחליף אותה ושלושה דנים האם היא עדיין אותה נורה אחרי שהיא נדלקת). בגלל זה כל דפי העיתון שם אדומים מרוטב ואת העמוד אתה מעביר רק אם יש רוח צידית מסייעת. 

"גוזל וציונה" הוא מקום קלאסי לאכול בעמידה. לא קלאסה, קלאסי. הוא זול, טרי ומאד משביע. לפעמים יותר מידי. רק אל תצפו לצאת משם עם טלפון לדייט לוהט.