"עברו שלוש שעות מאז שאכלתי את הפריקסה הראשונה שלי. אין לי צרבת ולא בא לי למות. אפשר להתחיל לכתוב"

הרבה שמנים לא מודעים לעובדה שעם כרס גדולה מגיעה אחריות גדולה. זה לא בריא להיות שמן אבל אני חושב שאם אתה כבר שמן, אז לפחות שבמעיים שלך יעברו בעיקר דברים טובים. נראה לי מבאס נורא לדפוק את הבריאות בזמן שאתה אוכל רק בורקסים או טוסט נקניק בארבע בבוקר וזה לא בגלל שאין לי פינה חמה במערכת העיכול ששמורה במיוחד לאוכל טראשי. אני אוהב טראש, אבל רק כל עוד הוא נצרך במינון הנכון, כמו זבל לדישון השדות. אז למה נכנסתי לכל זה עכשיו? כי בנוסף להיותי שמן מקצועי, אני גם צריך אחרי הארוחה לכתוב לכם על קורותיי בדוכן. המשמעות של זה היא שהאחריות שלי כפולה ותדעו לכם שאני לא מזלזל בה לרגע.

בחירה כבדת משקל

יש בחיפה המון דוכנים מיתולוגיים, אבל כמה כבר אפשר לכתוב על פלאפל, בורקס ושווארמה? למזלי חברה עבת בשר שיודעת דבר או שניים על הקולינריה החיפאית סיפרה לי שבעיר התחתית יש מקום שמגיש סנדוויץ' טוניסאי. דוגרי זה די הדליק אותי כי בחיים לא אכלתי סנדוויץ' טוניסאי, אבל העניין שהרגשתי קצת לא נוח לכתוב על מנה שלא אכלתי בחיים ועלו בי מחשבות כמו: "למה אני אוכל להשוות את הסנדוויץ'?" או "אולי זה יהיה הסנדוויץ' הכי גרוע מכל הסנדוויצ'ים הטוניסאים בעולם ורק לי הוא יהיה טעים כי אני לא מכיר שום דבר אחר ואז אני אהיה אוקע מקהילת מבקרי אוכל הרחוב?" הרהרתי בדבר כמה ימים ובסופו של דבר עשיתי אחד ועוד אחד, הגעתי לסך הקוראים של הפוסט הזה והחלטתי ללכת על זה. קמתי ביום שישי בבוקר, נכנסתי למכונית, חניתי ברחוב יפו, צעדתי בגאווה ובאומץ באזור השוק הטורקי בעיר התחתית לכיוון הסנדוויץ' הטוניסאי ששמו הולך לפניו, הגעתי למקום והוא היה סגור.

בוא נשים את זה בצד

לפני שאני מגיע לביס הראשון שבסופו של דבר ננגס רק ביום ראשון, יש דבר אחד שאני חייב להוריד מהלב. אחרי שסיימתי את הסנדוויץ' הטוניסאי הראשון שלי, לחצתי לניסים הבעלבית את היד ואמרתי לו שזה היה מצוין ושאני הולך לכתוב על המקום שלו רק דברים טובים. כשניסים גילה שאני הולך לכתוב עליו, הוא לקח אותי לוויטרינה, הצביע על גסטרונום ריק ואמר לי שהכי חשוב זה שאני אכתוב על הממרח הזה. שאלתי אותו על מה הוא מדבר אז הוא אמר לי שבגלל שהגעתי ביום ראשון בבוקר אז הוא עוד לא הספיק להכין אותו אבל שבדרך כלל יש בגסטרונום הזה ממרח שנקרא תירשה (עם צירה בשין) שמורכב מדלעת, גזר, בטטה, שום, קימל ועוד שום. אין לי ספק שזה יופי של ממרח אבל איך אני יכול לכתוב על משהו שלא אכלתי ומה זה אמור להביע שבגלל שיום ראשון בבוקר אז הוויטרינה לא מלאה? חוץ ממני בזמן שאכלתי עברו בסך לא פחות משמונה סועדים אבל לעזאזל הסועדים, זו הייתה הפעם הראשונה שלי. לפחות הוא יכול היה לא להגיד כלום וזה היה מחליק, אבל הוא היה חייב. האמת שזה קצת פגם לי את בחוויה הכללית אז ניסים, אם אתה קורא את זה עכשיו, תדע לך שאתה חייב לי משהו שלא תוכל לתת לי אף פעם ולא משנה כמה תרצה – חוויית סנדוויץ' טוניסאי ראשון שיהיה מושלם עם ממרח דלעת קומפלט!

ועכשיו כשהוצאתי את זה, אפשר להמשיך הלאה או יותר נכון, לחזור להתחלה.

המסע לפריקסה 

הסנדוויץ' הטוניסאי ממוקם בשוק התורכי שהדרך אליו וההליכה בו מזכירות טיפה שדה מוקשים קולינרי (איפה שלא תדרוך אתה יודע שיעוף לך השכל). זה מתחיל ברחוב יפו שבו במרחק של עשרה מטר יש שתי מעדניות מצוינות, האחת של האחים מרסל והאחת של מזרע, ממשיך במעיין הבירה (שהייתי שמח לכתוב עליו אבל קוסטיצה לא אוכלים בעמידה) ובמעגן הוותיקה שלידה אזולאי הישיש מפלט דגים כבושים כבר ארבעים ומשהו שנים. ברחוב קהילת סלוניקי חולפים על פני ז'קו המקורי, הבורקס הטורקי, יעקב קבב (שכמעט סחב אותי בנחיריים עם הריחות שלו) ובקיצור – לא קל להגיע לסנדוויץ' הטוניסאי, אבל אני הצלחתי והייתי גאה בעצמי. הגאווה והרעב גרמו לכך שכשניסים שאל אותי מה מתחשק לי לאכול, החלטתי לפנק את עצמי בפריקסה מטוגנת ולא אפויה. מאוחר יותר ניסים סיפר לי שהוא פיתח את הפריקסה האפויה בעצמו בעקבות הביקוש. מתברר שדי מהר הצליח הסנדוויץ' הטוניסאי לצבור לא מעט לקוחות שפוקדים את המקום על בסיס קבוע. הסועדים המכורים ביקשו מניסים שיעשה משהו עם הפריקסה כי נורא קשה להם לאכול כל יום כאלו כמויות של שמן (עאלק) אז ניסים המציא את האדולן של הפריקסה – אותו בצק בדיוק, רק אפוי בתנור. ניסים שאל אותי אם אני אוכל הכול ואני שאלתי אותו האם אני חייב למס הכנסה המון כסף על דו"ח ששכחתי להגיש לפני שנתיים. ניסים הנהן, השפיל עיניים לוויטרינה ונכנס לזה.

אני מפנה מקום בפריקסה לסלטים שלך 

אחרי שניסים פתח חתך אורכי בפריקסה, הוא הוציא מעט מהבשר הפנימי של הלחמנייה המטוגנת וזרק אותו לפח. איזה אקט של הקרבה קוראים וקוראות יקרים. הבן אדם קנה את המצרכים בשביל הבצק, לש אותו, התפיח אותו, שמר עליו מכל משמר, טבל אותו בשמן הרותח והפך אותו בדיוק ברגע הנכון ואז כשאני הגעתי, הוא פשוט זרק חתיכה מכובדת מהשחום שחום הזה כדי לפנות מקום לסלטים שלי. זה כל כך ריגש אותי שבדיעבד הייתי מוכן לסלוח לו על הפאק בכוננות שהזכרתי מוקדם יותר (למקרה שאתם קוראים בדילוגים). לאחר מכן בזמן שהידיים שלו מכוסות בכפפות ניילון חד פעמיות ניסים הכניס לפריקסה המתקתקה כמות בלתי נתפסת של פרודוקטים. בסך עברו שם פרוסות של לימון כבוש, קוביות מלפפון חמוץ, צלפים, ביצה קשה פרוסה דק דק, קוביות של תפוח אדמה מבושל, סלט גזר פיקנטי, אריסה חריפה מצוינת, טונה משומרת בשמן, מטבוחה ובדיוק שני זיתים שחורים. כל זה נעטף בנייר פרגמנט גדול ונאכל מחוץ למקום, ברחוב דוברין, שמחבר בין רחוב העצמאות לרחוב יפו שכל אחד מהם מכוער ומקסים בדרכו המיוחדת.

הרבה הרבה יותר מסך חלקיו

בניגוד לדרך שבה אני בדרך כלל בוחן סנדוויץ', כלומר על ידי פירוק של הכריך למרכיבים הבסיסיים שלו ובחינת כל מרכיב ומרכיב בנפרד בנוסף לתוצאה הסופית, כאן מדובר במשהו אחר. אין שום דבר בזיתים הזולים, בטונה המשומרת, בביצה הקשה או בתפוח האדמה כדי לרמוז על השלמות של המנה הזאת. בכל ביס הלשון שלך נזרקת לעשרה כיוונים שונים ורק בדיעבד קלטתי שאשכרה לא היה שום ירק טרי בסנדוויץ' הזה ובכל זאת הוא הצליח להפיח בי חיים ולא להכביד על הקיום שלי. בניגוד למה שסיפרו לי, הסנדוויץ' לא התפרק והתוכן שלו לא התפזר. זאת הייתה יצירה הדוקה ודחוסה אך בה בעת אוורירית ומאוזנת. אני מודה שבביסים הראשונים לא הבנתי על מה הרעש הגדול אבל באזור הביס השביעי, פחות או יותר בחצי הסנדוויץ' זה התחיל לחלחל שיש פה איזה עניין. כל מה שרציתי לעשות ברגע שסיימתי את הסנדוויץ' הראשון שלי זה להזמין עוד אחד, אבל בתוך תוכי ידעתי שזו תהיה טעות מרה אז ויתרתי. אני יכול לכתוב שזה היה הסנדוויץ' הטוניסאי הכי איכותי והכי טעים שאכלתי אבל זו לא חכמה. מה שכן זו הייתה חוויה שצריך לחזור עליה מאוד מאוד בקרוב.

אם יש לכם רעיון לדוכן מעניין אחר בחיפה, התגובות פה למטה זה מקום טוב להציע אותו.

בת'כלס

מה – הסנדוויץ' הטוניסאי

איפה – רחוב נחום דוברין 9, חיפה

כמה כמה – פריקסה אפויה או מטוגנת – 19 ₪, ארוחת בוקר מלאה – 30 ₪

מדד הג'ימבורי – זה דוכן קצת קשוח מבחינת המיקום אבל אין סיבה שילדים לא יעופו על סופגנייה שמוגשת כל השנה, בלי קשר למילוי שלה.

כשרות – "אני לא הולך לשלם אלף שקל לחודש לרבנות כדי שאיזה מישהו ייכנס לפה לחמש דקות וילך וחוץ מזה פעם בכמה שבועות אני פותח בשבת וזה בעייתי לקבל את התעודה ככה" (בקיצור לא כשר)

חניה – אין באמת סיכוי למצוא ממש קרוב אבל זה ממש כיף להסתובב בעיר התחתית המתחדשת

ניקיון – המטבח בסנדוויץ' הטוניסאי הוא מטבח פתוח לגמרי. אין במקום מטבח אחורי שאפשר להסתיר בו את הג'יפה וזה מעולה כי המטבח הקדמי הפתוח מצוחצח

אווירה – פרלמנט חיפאי שמורכב בעיקר מחברים של ניסים

תפאורה ועיצוב – את זה תחפשו במקום אחר

רעשי רקע – בעיקר מכוניות ובירבורים של סועדים

שירות – מסביר פנים, אדיב וממש מהיר

לקחת – למה לא? אפילו עדיף כי אם אוכלים במקום יש סכנה של התפתות למנה נוספת וזה כבר מתחיל להיות בעייתי

גודל מנות ונדיבות – אני מכיר אנשים שהיו אומרים שניסים אפילו יותר מדי נדיב. לא אוהב את האנשים האלה כל כך

מדד ההתמכרות – 8, אבל יש מצב שזה ילך ויחמיר

כותב אורח -עודד פשטצקי

בעל שני תארים בתזונה, מאמין שאוכל צריך לסיים עד הסוף, אכל פעם פלאפל אצל רומנים ועד היום זוכר את הטראומה, עבד כטבח במשך עשור ואוהב לקרוא ולכתוב על אוכל. חוץ מזה, לא מבין למה לא משווקים ריטלין באריזות של טיק טק ומאמין שאנשים שאין להם הפרעת קשב וריכוז הם המופרעים האמיתיים.