כמו כל אוכל רחוב שמכבד את עצמו יש כמה מאפיינים בולטים למקום הבא עלינו לטובה – בעיית חנייה, ישיבה בחוץ ללא מזגן ואכילה באמצע רחוב הומה ישר על הכביש הראשי. ככה זה צריך להיות. ככה עובדת חוויית אוכל הרחוב – שום דבר לא פורמלי או מושקע ברמת העיצוב אלא חוויית אכילה ממוקדת – גומרים, הולכים.

לקחתי את הפרסיה לאכול בשישי בבוקר. הזמנו פריקסה עם בוריק וביצה בפנים. מה זה אומר? לחמניה מטוגנת ממולאת בבצק מטוגן, ביצה וסלטים. נשמע מוזר? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו דיאטנית קלינית על השילוב הזה היא תגלגל עיניים ותצטרך תמיכה לכמה דקות בגלל נפילת סוכר. אם תשאלו מישהו שיודע מה טוב, או טעים בשבילו, הדבר הזה הוא הברקה. הרכות של הלחמניה מקבלת פתאום את הקראנץ' של הבוריק ואתה רק רוצה לעצום את העיניים ולהתמסר. ואני, מתברר, טיפוס מתמסר.

אז הפרסיה התמסרה וגם אני. הדעות בינינו היו חלוקות. היא אוהבת את הפריקסה שלה נטו, בלי התחכמויות, לחמניה מטוגנת, סלטים והרבה לימון. אני התאהבתי בשילוב הזה. שנינו הסכמנו שמדובר במנה נפלאה.

יצא לי לדבר עם חיים רופא, בעל המקום. אני תמיד אוהב בעלי עסקים שהם חביבים באופן טבעי, שהם לא מזוייפים ושהם מבינים שהאדם החשוב ביותר בעסק שלהם הוא הלקוח ולא בעל העסק והאגו שלו. חיים סיפר לי שישנה גרסה נוספת של המעדן הטריפוליטאי – פריקסה עם שקשוקה. לא היינו חזקים מספיק לעמוד בעוד מנה.

מתברר גם שחיים פיתח במעבדות הסודיות של גן העדן הקטן שלו פריקסה עם בננה לוטי. כן, תקראו שוב, פריקסה טריפוליטאי עם קינוח תאילנדי. שוב, רצינו, אבל לא יכולים…

אחד הדברים הבולטים במקום הוא הניקיון. בתור מי שמבשל הרבה, אני יודע כמה חשובה ההיגיינה לחוויית האכילה הכוללת. המקום עצמו נקי ומשדר אווירה שיש על מי לסמוך, שלא תחזור הביתה עם כאב בטן בגלל שהשמן לא נקי או שמשהו לא טופל כמו שצריך.

היופי במקום הזה שהוא ממש מתחת לאף שלי כל השנים. המליצו לי עליו אבל לא הלכתי.

כל הקסם הזה קורה בהוד השרון, בדרך רמתיים 63. הנועזים והרעבים חונים על המדרכה ומתפללים שהפקח לא יגיע אבל אפשר למצוא גם חנייה בכחול-לבן, תלוי מתי מגיעים.