אני אוהב חומוס. מאד. הרבה מאד אפילו. בעיניי, חומוס הוא המאכל המושלם. העניין היחיד עם חומוס שהוא מצריך מספר תנאי סף מלהפוך מחומוס "אחלה" לחומוס אחלה. תנאי הסף הם ברורים- חומרי גלם מעולים, מתכון שעובר במשפחה כמה דורות (רצוי שיהיה כתוב בערבית), פיתות בשרניות וטריות במיוחד, ביצה קשה, טחינה נוזלית במידה הנכונה, חמוצים (במלח!!!) , פטרוזוליה טרייה ונקייה קצוצה דק, רוטב שום עם ריח על גבול הפלילי ולימונענע קרה ליד. נשמע פשוט. העניין עם התמהיל הזה שהוא מתנהג על פי חוק ברור: חוזקה של כל שרשרת נמדד על פי החלק החלש שלה. אז גם אם החומוס מצויין אבל הפיתות לא טריות טריות או שהטחינה לא משהו- כל העסקה נופלת.

אני מאלו שמנגבים את החומוס שלהם בסיבוב. אחרי שנים של אימונים ופיתוח זווית המיפרק הנכונה ויצירת חצי העיגול המושלם לגריפת התערובת הנכונה של החומוס+הטחינה+הפטרוזיליה אני חושב שהגעתי לשלמות בתחום. הכנסתי את כל היופי הזה לפה. ואז המלאכים התחילו לשיר. והם שרו לי בערבית, בניגוד לכל השמועות. המרקם היה מישחתי וקטיפתי בצורה מושלמת, הטחינה הייתה נוזלית אבל לא נוזלית מידי, כמות הלימון הייתה אופטימלית. הפיתה הייתה טריה מאד וכל עסקת החבילה נתנה הרגשה של תחילתה של ידידות מופלאה ודו קיום קולינרי. רכנתי ומיהרתי לחבק את הצלחת ולהביט לצדדים, מגן על האוצר החדש שגיליתי. מתברר שכולם גילו את האוצר הזה הרבה לפניי כי פתאום גיליתי על הקירות כתבות מעיתונים ואתרים שונים שמכריזים על החומוס הזה כאחד הטובים ביותר בארץ.

אכלתי תוך כדי נהמות. גם מסביבי נשמעו נהמות. לקחתי הביתהקופסה גדולה. על מנת לוודא שלא היה מדובר בתקרית חד פעמית חזרתי שוב לזירת הפשע, לאותה תחנת סמים חוקית. הפעם הזמנתי חומוס עם שקשוקה. אם פעם קודמת המלאכים שרו לי, הפעם הם עשו את זה בסראונד ובערבית ספרותית. גם השקשוקה הייתה נפלאה והערבוב של רוטב העגבניות האדמדם עם הטחינה והחומוס היה מושלם. הייתי על סף בכי, כמו בן אובד שמצא את אמא שלו בסדרה מצויירת עם דיבוב גרוע.