יש חוויות קולינאריות שנחרטות לך בראש. אחת מהן קרתה לי בחופשה בקפריסין. הייתי בחור צעיר, עלם חמודות אחרי צבא עם שיער שופע ושפע של רעיונות.  מאז השפע בשיער נעלם וחלק מהרעיונות התבררו כעדיפים שישארו בגדר רעיונות בלבד. יצאנו לארוחת ערב במקום שהומלץ על ידי המקומיים כאותנטי. המקום היה קטן וביתי, עם עיצוב פשוט, נעים ומזמין. שם התוודעתי לראשונה למושג "מזטים", אותן מנות ראשונות שמגיעות בצלוחיות קטנות ושאמורות לפתוח את התיאבון. הבעיה עם המזטים היא לא הסלטים עצמם אלא הלחם שנלווה אליהם. לא פעם אתה מוצא את עצמך מחרחר אחרי "הטעימות" ונלחם במנה העיקרית בשיניים, תרתי משמע.

אז הזמנו מזטים. המלצר שאל בצורה ברורה ובאנגלית עם מבטא אקזוטי : "להביא הכל?" . אני זוכר שעשיתי עם הראש כן. אל השולחן זרמו צלוחיות קטנות עמוסות בסלטים קטנים טריים. היו שם גם דברים לא מזוהים. הסתכלתי על אחד מהם. הרגשתי בבירור שהוא מסתכל עליי בחזרה. היה דו קרב של מבטים. משהו באינסטינקטים שלי הורה לי שלא להכניס לפה אוטומטית את היריב שלי. קראתי למלצר ושאלתי אותו מה בדיוק מונח פה. הוא היטה את הראש הצידה ואמר בנון שאלנטיות : octopus. יעני, תמנון. מה שהסתכל עליי בחזרה לא היו עיניים אלא כפתורי מציצה. ולא ,אין פה שום דבר מיני או מגרה.

זה לא שיש לי בעיה עם כשרות, אין לי בעיה לאכול מפריסי פרסה, מעלי גרה או מברישי כביסה, הכל הולך. בתנאי שזה לא נראה ככה. משהו בצורה של התמנון היה דוחה אז וויתרתי על החוויה וקיוויתי ששאר הדברים הלא מזוהים שכבר כן עיכלתי לא היו קרובי משפחה שלו. לעומת זאת, הסלט היווני היה אמיתי ונפלא - חתיכות גדולות וגסות של עגבניות ומלפפונים טריים ,שוחים בשמן זית אכותי ומוקפים באהבה לבנה על ידי גבינה בולגרית נפלאה עם אחוזי שומן שערורייתיים. מאז יצא לי לאכול בארץ רק פאראפרזות של אותו סלט יווני מצויין. משום מה הפכו בארץ את הסלט היווני לסלט ערבי משודרג, קצוץ דק ולא דומה למקור. עד עכשיו.

קבענו להפגש בנמל תל אביב בצהריים. מתברר שכשזה לא סופ"ש או החופש הגדול, נמל תל אביב לא נראה כל כך כמו מלכודת תיירים ממוצעת אלא ממש מקום נעים. הפרטנר ביקש להפגש ב"חומוס שמול אגדיר". כהרגלי הקדמתי. את אגדיר אני מכיר מצויין, הרבה פרות לא נודעו כי באו אל קרבי במקום הזה. את החומוס שמולו לא הכרתי בכלל  מהסיבה הפשוטה שהוא לא קיים - אין שם חומוס. אבל אני לא אתן לזוטות כמו אי קיומם של דברים לעצור אותי. במקום החומוס היה שם מקום שלא הכרתי- "ניקוס גאליס סופלקי בר". אם מתעלמים לרגע מהסביבה בקרבה הוא פועל אפשר להתבלבל ולחשוב שהגעת לפיראוס.

המקום הקטן, ארבעה שולחנות בפנים, כמה בחוץ ותפריט כתוב בגיר על הקיר, לא מסגיר לרגע את מה שהוא מציע. התיישבתי כי היה ריק וכי זה מול הים. שלפתי את האייפד וחיכיתי. בינתיים הזמנתי סלט יווני. אחד הדברים שמאפיינים את המקום הוא הקצב השונה שלו. זאת לא מזללה תל אביבית רעשנית ותזיזית, יש למקום שעון אחר , שעון פנימי, שכנראה שואב את הקצב שלו ממי שמפעיל את המקום, שני חבר'ה חייכנים ונחמדים. חיכיתי ולא היה אכפת לי.

הסלט היווני הגיע והיה הפתעה הרבה יותר מנעימה. חתיכות גסות וגדולות של מלפפון ועגבנייה קרים וטריים מאד, הרבה שמן זית מצויין, זיתי קלמטה שחורים וגבינה בולגרית מצויינת. על הבצל הסגול וויתרתי. את האמת? לא צריך יותר מזה. הם מוכיחים ב"ניקוס גאליס" כי גם חביתה צריך לדעת להכין כמו שצריך וגם מנה פשוטה לכאורה כמו סלט יווני היא הרבה יותר מסך חלקיה.כל ביס היה כמו טיסה ישירה לאתונה.

שמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי וקיוויתי לראות את זורבה מגיע להרים איתי כוסית אוזו ולשמוע כמו סיפורי זימה על נשות אתונה הנפקניות. זה לא היה הוא אבל החלופה הייתה הוגנת. הבחור הגיע, חמוש במשקפיים ופאסון, באיחור מזרח תיכוני אופנתי קליל של שלושת רבעי שעה אבל משום מה לא היה אכפת לי, אולי זה היה אוויר הים או הסלט הנפלא אבל יש משהו מדבק בקצב של המקום. הוא הזמין את אחת ממנות הדגל היווניות- סופלאקי. הסופלאקי היא אותה פיתה שמנונית ממכרת שאין כל דרך לאכול אותה אלא במקום, מגלגלת בתוכה בשר טרי או חצילים. הבחור הלך על הפרגית. אחרי כמה דקות , או שעות, או ימים (לא אכפת לנו, יש ים, אוכל טוב, חברה נעימה) הוא קיבל את המגולגלת החוקית שלו. היה לה ריח נפלא ומרחוק יכולת לשמוע את הפריכות שלה. מהרגע שנטל את הביס הראשון איבדתי אותו. הבחור נגס בשיטתיות בפלא היווני כמו איש עם משימה והייתי צריך לא מעט כוחות סוס למנוע ממנו לעלות על השולחן ולפצוח בריקוד סירטאקי סוער. ניסיתי לשאול אותו איך הסופלאקי אבל מתברר שמראה של אדם מבוגר ממלמל עם חתיכות פרגית שנופלות לו מזווית הפה זה לא מראה אסתטי. אז הוא רק הניד עם הראש ושלח אס.אם.אס לאישתו שהוא לא חוזר הביתה.

חשבתי לגלגל גם משהו לאישה ולקחת לה את הסופלאקי עם החצילים שבירור קצר העלה שהוא למעשה גרסה יוונית לסביח, רק בלי ההזיות והמנטרות של עובד. הבחור הנחמד בדלפק היה מספיק הגון להגיד לי שזה לא בדיוק משהו שלוקחים אלא מגלגלים וצורכים במקום, אני בטוח שיש הרבה אנשים שהנוסחה הזאת נשמעת להם מאד מוכרת. אז החלטתי להביא אותה לאחר כבוד לאכול במקום בהזדמנות אחרת.

סיימנו לאכול. השמש עדיין עמדה בשמיים ואף אחד מאיתנו עדיין לא שבר צלחת חרס או הוריד לקרבו חצי בקבוק אוזו ופצח בריקוד סירטאקי עם יווניה אקזוטית שחורת עין ומפוארת חזה. אבל עדיין היה כייף לא נורמלי."ניקוס גאליס" הוא בדיוק המקום לאכול בעמידה למי שאין כסף לטוס ליוון. האווירה, האוכל המצויין, הפשטות והדיוק עושים את העבודה נהדר.

בסווף הארוחה עליתי על העגלה עם הסוסה שלי, השמש עמדה לשקוע. הנחתי לידי את שאריות בקבוק האוזו, שמתי קסטה אוסף של שמעון פרנס והתכוננתי לחזור הביתה אל הכפר, אל האישה והילדים. חבר שלי שלי נפנף מרחוק וסידר את כובע הקש לפני שיצא לדרך.

ניקוס גאליס- קחו לשם דייט לוהט או סתם פסק זמן באמצע היום. וד"ש לזורבה.