נתחיל מהעובדות היבשות - אני פתח תקוואי. לא פתח תקוואי גאה משום שמדובר באוקסימורון אבל עדיין פתח תקוואי. כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אכלתי בעמידה בשתי ידיי. פתח תקווה, משום מה, הפכה למושא לבדיחות, מעין עיר שכוחת אל (למרות שהיא רבע שעה מתל אביב הפקוקה, המזוהמת, נטולת החנייה והיקרה להחריד) שכל אחד מוצא את עצמו מחוייב לחבוט בה ובתושביה, כולל סטאנדפיסטים סוג ז' שפעם פשוט היו פותחים את ההופעה ב"יש פה מישהו מבת-ים? אז אני אדבר לאט". נכון, יש לא מעט סיבות לרדת על פתח תקווה, אני הראשון להודות, החל מהארכיקטטורה של פוסט-מלחמה של איזורי המסחר הראשיים של העיר ועד עצם העובדה שהחל מהשעה שמונה מוטל על העיר עוצר וירטואלי. 

כמובן שאת שנות הילדות והבגרות שלי העברתי באם המושבות, מלאבס. זה לא שישבתי בכיתה ליד יואל מויישה סולומון אבל זה היה די מזמן. שם גם התחילה הקריירה שלי, אי שם בסביבות גיל 14. כבר אז הבחנתי שעצמאות כלכלית ומשילות אוטונומית הם יעדים חיוביים שיש לשאוף אליהם אז מצאתי עבודה אחרי הצהריים. באותם ימים לא היה מקדונלדס ונושא התעסוקה לנוער היה די מצומצם. אבל סחבק מצא את העבודה הכי טובה בעולם -עבדתי בחנות תקליטים. תקליטים, השחורים, הגדולים, אלו עם החור באמצע והאבק. היה משהו בתקליטים שהלך לאיבוד עם תהליך הדיגיטציה וכניסת הקומפקט דיסק ואחרי זה המדיה הממוחשבת. הלכה לאיבוד החווייה. בזמנו, ואני מסתכן בלהשמע כמו זקן עם כל הנוסטלגיה הזאת, צריכת מוסיקה הייתה חוויה שונה לגמרי. החל מהקטע הפיסי של הקנייה, של לקחת משהו ביד , עם עטיפה מושקעת ודף המילים ,הסנפת הריח המשכר של תקליט חדש מהעטיפה ובעיקר הצליל החם של הפטיפון, צליל שלעולם לא יוכל להיות משוחזר או מופק באמצעים דיגיטליים סטריליים כמו קובץ MP3. זר לא יבין זאת, מי שלא חווה צבירת אוסף תקליטים מרשים לא יוכל להבין את החוויה הכוללת של ציפייה לתקליט חדש, להליכה לחנות, לשמירה על העותק מפני שריטות, את הרעשים של המחט שעוברת בחריצים ואוספת אבק. 

כל יום בארבע הייתי מתייצב בחנות ומתיישב מאחורי הדלפק. עבדתי לבד עם בעל הבית בחנות תקליטים קטנה. הכי אהבתי את הלקוחות המזמזמים, אותם לקוחות שהיו מגיעים ושואלים אותי "אתה מכיר את השיר הזה?" ומזמזמים אותו בזיופים נטולי חן. עם הזמן הפכתי להיות רב-זמזמם, מזהה זימזומים מוכשר שהיה מספיק לו ההמהום הראשון לדעת אם מדובר בשלמה ארצי או דייויד בואי. מעבר למזמזמים היו טיפוסים קבועים בחנות , כמו בהרבה בתי עסק, שהפכו את העבודה מצד אחד ליותר מעניינת ומצד שני לעיתים ל... איך נאמר....מעיקה. אז התוודעתי למה שמכונה היום "אוכלי ראשים" , אותם טיפוסים שהיו באים פשוט להעביר אחר צהריים שלם בחנות תוך הסוואה לא מוצלחת במיוחד של כוונת קנייה. בדיוק כמו הסטארט-אפיסטים של היום שיושבים בבתי קפה שלוש שעות על כוס מים עם קרח , פלח לימון ומנה גדולה של Wi-Fi...רק שהם לא אוכלים לאף אחד את הראש מצד אחד אבל גם שום דבר אחר מהתפריט מצד שני...

החנות שכנה באחד מהרחובות הראשיים של העיר, איזור מסחר הומה אדם, מושג שהולך ונכחד עם השנים עם חדירת הקניונים. מול החנות היה את המקום הקבוע שבו הייתי אוכל בעמידה- פלאפל חתוכה. מדובר במוסד של ממש בקריטריונים לא רק של תעשיית המזון אלא של עסקים בכלל. המקום פועל החל משנת 1958 ומספק את אחת ממנות הפלאפל הטובות שיצא לי לאכול. 

סוד הקסם של המנה בחתוכה נעוץ ,כמו בכל אוכל רחוב פשוט ומשובח, במכלול. החל מהכדורים שתמיד מוגשים רותחים וטריים, הסלט הפשוט מאד אבל התמיד טרי, הטחינה המצויינת והפיתות הבשרניות שלא נקרעות, כל חולייה בשרשרת טובה כמו זו שקדמה לה.

העניין עם אוכל רחוב הוא שקשה מאד לייצר פשטות מושלמת, על מנת לעשות את זה על כל שרשרת המזון להיות מצויינת, מאיכות החומוס שממנו מכינים את הכדורים, דרך הירקות הטריים של הסלט ירקות ועד בחירת ספק הפיתות. כי כולם אוהבים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים. לאחרונה הם גם הוסיפו צ'יפס למנה. ואפילו הצ'יפס מצויין. נכון, הוא לא חתוך מתפוחי אדמה טריים אלא מגיע חתוך מראש, אבל בניגוד לצ'יפס שמגישים בהמון מקומות אחרים ושמגיע איכשהו כמעט נוזלי ורך מרוב שמן וטיגון יתר או תת-טיגון, הצ'יפס של חתוכה מגיע בדיוק ברמת הטיגון הנכונה , מה שהופך אותו לקריספי מבחוץ ורך מבפנים, מקל זהוב-שחום של תפוחי אדמה. 

עניין נוסף במנה של חתוכה הוא הנדיבות, עניין קריטי מול האכלן בעמידה הממוצע בישראל. המנות של חתוכה נדיבות וניכר שעושים אותן באותה אהבה ומסירות משנת 1958 ולמרות שהצוות מתחלף מטבע הדברים, מי שמנהל את הסניפים היא המשפחה עצמה וכאן נעוץ כנראה העניין- ההקפדה. מאז שאני אוכל שם ,אי שם באייטיז, הכדורים הם אותם הכדורים, הסלט אותו הסלט והפיתות אותן הפיתות. כלום לא השתנה. זה כמו לחזור ולאכול בבית, אתה יודע בדיוק למה לצפות ואף פעם לא תתאכזב. 

נסו את חתוכה, יש הרבה פלאפליות מיתולוגיות בארץ- חתוכה היא בהחלט אחת ששווה ביקור.