"הזיתים מדהימים, החריף מצוין, החמוצים טובים, הפיתה מזכירה פוך טבעי והמתבל של הכוסברה והשום מענג. איך המנה? לא משהו בכלל…"

כשהייתי צעיר, תמיד רציתי להרגיש טוב יותר. בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי מתחבר לאיזה בקבוק, מנסה איזה כדור חדש, איזו פיסת נייר צבעונית וספוגה בכל טוב ואם היה לי מזל הייתי אוכל בתאווה כמה פטריות מיובשות שמישהו הבריח מארץ הגבינה הצהובה. בגלל שיש לי אופי התמכרותי, בקלות יכולתי להגיע היום למצב שבו לא יכולתי להשלים ולו משפט הגיוני אחד. למזלי, בשלב מסוים הבנתי שעם כל הכבוד לשאיפה המתמדת להרגיש טוב יותר, בסופו של דבר הגוף שלנו, המצב רוח שלנו ובאופן כללי ההוויה שלנו, תמיד שואפים להגיע לאיזון, לאיזושהי סט פוינט שנשארת פחות או יותר קבועה. זה לא שלא ניתן לשנות אותה, אבל זה לוקח המון זמן, התכוונות, התמדה ועקביות ומעטים האנשים שמסוגלים באמת להביא לשינוי אמיתי בנקודת האמצע שלהם מבלי לעבור איזו טראומה של ממש. חשבו על זה לרגע, האם ההנגאובר הוא צרה כל כך צרורה בגלל תחושת הבחילה וכאב הראש או שמא הסיוט הגדול שבחמרמורת טמון בעובדה שפשוט כבר לא כל כך כיף? ות'כלס, ברור שאי אפשר להשוות את המציאות הרגילה למציאות האלטרנטיבית שמתקיימת כשאתה תחת השפעה אבל בסופו של דבר ההשפעה תמיד תתפוגג ואתה תמיד תרצה עוד.

ירידה לצורך עלייה

אמנם המאושר האמיתי הוא זה ששמח בחלקו, אבל כולנו יודעים שהחלק הזה הופך כל כך מהר למוכר ולמובן מאליו, עד שאנחנו כבר לא מסוגלים להפיק ממנו את האושר הנכסף. אז מה אני מציע בכל זאת? פשוט מאוד, להרגיש פחות טוב מדי פעם. כל אחד מכיר את התחושה המדהימה שמתפשטת בגוף בזמן היקיצה כשהוא מבין שכל מה שחווה היה בסך הכול סיוט וכל אחד מכיר את האושר שביציאה ממחלה ממושכת שהוא בסך הכול הכיף הגדול שבלחזור למצב הטבעי והשגרתי. עכשיו למשל אין לי רכב כי בצר לי נאלצתי למכור אותו. אני יודע שלא לאורך זמן אשאר בלי רכב אבל אין לי בעיה להמשיך כך עוד זמן מה, ללכת ברגל, להירטב מהגשם ולהזיע בשמש, כי אני יודע שהחזרה לשגרה הממונעת תהיה נפלאה. זה עובד בתחום הרכב בדיוק כמו שזה עובד בתחום הבריאות ומן הסתם זה גם עובד בתחום הקולינארי והרי לשם כך נתכנסנו היום.

הרחוב היחיד בעיר

יש בדיוק רחוב אחד בחיפה שאנשים יסתכלו עליך כשתלך בו. אני יודע, בתל אביב זה עניין די שגרתי, אבל בחיפה כשאנשים יושבים בבית קפה או בפאב, הם אף פעם לא ירימו את עיניהם מהבירה או יסיטו את המבט שלהם מבן שיחתם כשתחלוף לידם בהליכה בטוחה. האנומליה הרצינית ביותר שיש לחיפה להציע בתחום המבטים היא רחוב מסדה. רחוב מסדה הוא רחוב מפותל וצבעוני שמפאת הפיתולים, ההולך בו אף פעם לא יכול לראות את סופו מה שמייצר תחושה של הגנה עוטפת. ברחוב מסדה ממוקמים קרוב לעשרים בתי עסק שמבהירים שקולינריה בדיוק כמו פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה ובחיפה אפשר להגיד שהיא בכלל עניין של טופוגרפיה. ברחוב מסדה האוכל שונה לחלוטין מזה שמגישים במרכז הכרמל או ברחוב מוריה ובטח ששונה מזה שמוגש בעיר התחתית ובאזורים אחרים בשכונת הדר. באופן כללי אפשר לכתוב שהאנשים שיורדים או עולים למסדה לא מגיעים לכאן בשביל האוכל בדרך כלל כי אם בשביל האווירה כי מעבר לזה שמסדה הוא הרחוב הכי צבעוני בעיר, הוא גם הרחוב היחיד שייראה אחרת בכל פעם שתבקר בו. רוב דיירי הרחוב הם סטודנטים או אמנים, יהודים או ערבים, רובם חיים בחיפה מתוך אידיאולוגיה שלרוב מכילה מוטיבים אנטי תל אביבים או פרו חיפאיים מובהקים וכמעט כולם ירימו את הראש שלהם מהעיתון כשתעבור לידם בכל שעה שהיא ביום.

ההנאה שבאיטיות

לפלאפל לונה הגעתי פעם אחת במקרה. מיהרתי נורא להגיע לאיזו פגישה והיו לי בדיוק עשר דקות לאכול משהו כדי להפסיק את הרעידות בידיים כי השעה הייתה שבע בערב ולא אכלתי כלום מהבוקר. חלפתי על פני קפה פאזל, קפה מסדה, והמיש-מש (שלצערי העצום נסגר מאז) וידעתי שבכול מקום כזה אצטרך לחכות הרבה יותר מעשר דקות גם אם כבר אסיים את הארוחה ורק אחכה שיגישו לי את החשבון. המשכתי בדרכי וריח השמן החם עלה בנחיריי. העפתי מבט לצד ימין ופתאום קלטתי שאף פעם לא נכנסתי לפלאפל לונה. איכשהו הצלחתי לחלוף על פני המקום הזה מאות פעמים מבלי להעניק לו כל התייחסות ולו הקטנה ביותר. וזה לא רק בגלל שלעתים נדירות אני אוכל פלאפל אחר זולת פלאפל מישל, זה פשוט שאף פעם לא חשבתי שלאכול פלאפל ברחוב מסדה זה משהו שאנשים שפויים צריכים לעשות. אבל היו לי רק עשר דקות והייתי קרוב לאובדן הכרה, אז נכנסתי ברוח סערה למקום והזמנתי מנה פלאפל. מיותר לציין שהאינסטינקטים הראשוניים שלי היו נכונים ומיותר לציין שמאז הסיפור הזה שהתרחש לפני שנתיים בערך, לא חזרתי לשם עד היום.

אז

ההתנהלות של האדם מאחורי הדוכן הייתה כל כך איטית וכל כך גמלונית עד שהיה לי יסוד סביר להניח שלא רק שזהו יומו הראשון בתפקיד, אלא שהוא אף פעם לא ראה באמת אדם אחר מתקין מנת פלאפל. מהאופן שבו הוא החזיק את הפיתה בקצות אצבעותיו הרחק מהגוף, אפשר היה להסיק שהוא אפילו מפחד ממנה קצת וזה עוד בלי לכתוב מילה על איך שהוא החזיק את המלקחיים. בסופו של דבר הגעתי בשנייה האחרונה לפגישה שלי, אבל את הפלאפל הייתי צריך לאכול תוך כדי נסיעה. לא תופתעו לשמוע שזו הייתה המנה הגרועה ביותר שאכלתי מעודי שהכילה הרבה יותר אוויר מאשר פלאפל ושלולא הפגזתי אותה מבעוד מועד עם תועפות של חריף, ישנו סיכוי לא רע שלא הייתי מסוגל לסיים אותה. עם זאת, אחרי החוויה הנוראית שעברתי בפלאפל לונה, כל פלאפל אחר שטעמתי מאז היה פשוט עילאי. כל מנה שהייתה טיפה יותר מהודקת וטיפה יותר מעניינת ושלא הוכנה במשך עשרים דקות הסבה לי אושר גדול כי ככה זה עובד חברים, ההקלה משחררת.

והיום

חזרתי לפלאפל לונה כי זה לא מקצועי לבקר דוכן פלאפל על סמך חוויה חד פעמית שחוויתי מזמן. נכנסתי למקום והתאהבתי תוך שנייה בדובי, הבעלים המקסים שרוב הסיכויים שפיטר כבר מזמן את העובד ההוא ששירת אותי  לפני שנתיים בערך. העניין הוא שכמה שהפיתות טעימות (תואמות לאלו של דבורה מכרכור), שהמקום נקי, שהזיתים בשרניים ושהכוונה הטובה מורגשת בכל סנטימטר במקום, עדיין מדובר בכישלון. אם לחזור להשוואה בין עולם הפלאפל לעולם הרכב, הרי שמדובר על מכונית עם שלדה מצוינת שנראית מצוין, אבל עם מנוע שלא מאפשר לה לעבור את הארבעים קמ"ש בירידה. ההכנה של כל מנה לוקחת המון זמן, האוויר הוא עדיין אחד המרכיבים העיקריים במנה הסופר לא הדוקה הזאת, הטעם של הפלאפל לא מותיר בך שום רושם ועם כל הכבוד לדובי, צריך הרבה יותר מחיוך כובש כדי לגרום לי לחתום קבע. אני חייב לציין שהסלטים בפלאפל לונה טריים מאוד, שהמתבלים בחלקה החיצון של הוויטרינה מצוינים ושבאופן כללי נורא כיף לשבת במקום אבל בשורה הסופית, במקרה של הפלאפל היחיד ברחוב מסדה, השלם פשוט לא עולה על סך חלקיו אלא להפך.

בקיצור, אם אתם רוצים לאכול פלאפל מדהים, קחו את עצמכם לפלאפל לונה, תיהנו מהאווירה השכונתית המיוחדת של מסדה, תמסרו ד"ש לדובי ומאוחר יותר תקפצו לאכול פלאפל בוואדי ניסנאס. אני מבטיח לכם שזה יהיה הפלאפל הכי טוב שתאכלו בחיים שלכם ללא קשר לדוכן בו תבחרו.

תכל'ס- 

מה – פלאפל לונה

איפה – מסדה 18

כמה כמה –פלאפל – 16/9 ₪, סביח – 18/11 ₪, סביח מתוגבר בארבעה כדורי פלאפל – 19 ₪, תבשיל טבעוני – 27 ₪, תבשיל עם עוף או בשר – 34 ₪

מדד הג'ימבורי – אני לא יודע הרבה על ילדים, אבל לפי מה שסיפרו לי, הם לא אוהבים לחכות יותר מדי זמן לאוכל שלהם אז אולי עדיף לוותר

כשרות – לא בדיוק אבל בערך

חניה – עם טיפ טיפונת של מזל אפשר למצוא מקום חנייה בסמוך לדוכן או בהמשך הרחוב (במסדה החניה חינם)

אווירה – שכונה, אבל שכונה טובה

תפאורה ועיצוב – מדפי הספרים בכניסה רומזים בעדינות שאתם הולכים לבלות פה הרבה זמן

רעשי רקע – בפנים: לו ריד, מאיר אריאל, אריק איינשטיין ובוב מארלי, בחוץ: מנועי בעירה פנימית ושיחות של לקוחות

שירות – כמה שהוא אדיב, ככה הוא איטי. יפה לחוף בסיני, פחות מתאים כשאתה ממהר בטירוף לפגישה

לקחת – הפיתה הבשרנית מאפשרת לקחת מנה הביתה ואפילו לשים בה כוס טחינה, שיהיה. ניתן גם לקחת הביתה את כל סוגי התבשילים והמרקים

גודל מנות ונדיבות – 7, אבל לא מכוונה רעה, הם פשוט לא יודעים להעמיס פיתה כמו שצריך

מדד ההתמכרות – לא בסקאלה

כותב אורח -עודד פשטצקי

בעל שני תארים בתזונה, מאמין שאוכל צריך לסיים עד הסוף, אכל פעם פלאפל אצל רומנים ועד היום זוכר את הטראומה, עבד כטבח במשך עשור ואוהב לקרוא ולכתוב על אוכל. חוץ מזה, לא מבין למה לא משווקים ריטלין באריזות של טיק טק ומאמין שאנשים שאין להם הפרעת קשב וריכוז הם המופרעים האמיתיים.