על כך שהפלאפל הוא מלך מלכי האוכל הישראלי שבעצם לא קיים ועל זה שמדובר על אחד ממאכלי העמידה המושלמים אין כל ויכוח. אמרו את זה קודם לפני ואפילו פה בבלוג. עם זאת, על זהותו של מלך מלכי הפלאפל, יש לא רק ויכוח אחד, אלא אינספור ויכוחים שלפעמים מתחילים בהערה תמימה שקשורה בצורה עקיפה לפלאפל הטוב ביותר במזרח התיכון אבל במאה אחוז מהמקרים מסתיימים באותן המילים: "נשבע לך שאתה לא מבין כלום מהחיים שלך". טוב נו, האמת שקצת הגזמתי, כי לפעמים הם גם מסתיימים במילים: "אתה יודע מה? בוא לאכול בפלאפל _____ (השלם את החסר) ואז תדבר". על פניו מדובר על הסיום המוצלח ביותר לוויכוחים מהסוג הזה, אבל העניין הוא שאף אחד לא באמת בא לאכול בסופו של דבר בפלאפל _____ (השלם את החסר) כיוון שאלו שאכן מכלים את זמנם בוויכוחים מלאי רגש ולהט שנסובים אודות מנת הפלאפל המושלמת, לרוב לא מוכנים לאכול באף פלאפל אחר זולת זה שסייע להם במשך שנים לפתח כרס אימתנית ואילו אלו שאינם נאמנים לדוכן אחד ושישמחו לטעום כל כדור ללא הבדלי תיבול, מוצא או תוספות, לרוב פשוט לא ישתתפו בדיונים האלה מלכתחילה.

צדיק במסעדתו יאכל

אז למה אני בכלל טורח לשבת ולכתוב לכם למה אני חושב שפלאפל מישל שחגג ארבעים שנות פעילות רק לפני שנה הוא דוכן הפלאפל האולטימטיבי? אז ככה – כשהתחלתי לכתוב על מסעדות קבלתי המון טלפונים מחברים ומחברים של חברים (ומחברים שלהם) כל אימת שמישהו מכל החבר'ה האלה היה נוסע לטיול לצפון ובטנו החלה לקרקר. בימים ההם נהגתי להמליץ על מסעדות מתוך אמונה תמימה ונאיבית לפיה במקום שבו נהניתי, ייהנו גם אחרים. מן הסתם המציאות הוכיחה אותי על טעותי פעם אחר פעם כיוון שלעתים קרובות החוויה שכל כך עשתה לי את זה ושהותירה בי זיכרונות נעימים כל כך מהמסעדה הבינונית ומטה עליה המלצתי, הייתה קשורה יותר לאדם שישב איתי, לכמויות האלכוהול המוגזמות ששתיתי במהלך הארוחה או פשוט לעובדה שהגעתי למקום כאורח של אתר זה או אחר וזכיתי ליחס מיוחד. אז בשלב מסוים הפסקתי להמליץ על מסעדות כי הבנתי שלא תמיד מה שטוב לי בהכרח יספק גם אחרים, אבל למרות זאת החלטתי שישנם מקומות שאפשר ואפילו חובה להמליץ עליהם ופלאפל מישל הוא בדיוק מקום כזה. ולמה אני חש חובה להמליץ עליו? כיוון שאני מאמין שפשוט בלתי אפשרי לא ליהנות בו, כי אני מאמין שצריך להיות אדם מאוד חריג כדי לא לחוש את רוח הקודש ששורה על המקום וכי אני מאמין באמת ובתמים שאם לא נהנית בפלאפל מישל, אז זה לא כי מה שטוב לי לא טוב לך, אלא כי משהו פשוט לא בסדר אצלך.

על מה אני מדבר כשאני מדבר על שלמות?

בניגוד לתשעים ותשעה אחוז מהפלאפליות בעולם, בפלאפל מישל לא תמצאו קערות עמוסות בסלטים מחוץ לוויטרינה של הסלטיה המרכזית. למה? כי כל אותם סלטי כרוב גנריים וכל אותן רצועות פיתה מטוגנות הן רק הסחות דעת וכשאוחזים את המנה המושלמת ביד, הדבר האחרון שאתם צריכים זה שיסיחו את דעתכם. בוויטרינה עצמה יש חצילים כבושים, כרוב לבן , סלט ירקות ומלפפונים חמוצים ואת הטחינה מישל שם בעצמו בעזרת כף ולכן מומלץ לבקש שישים גם טחינה למטה כשהוא מכין את המנה. אז מה אפשר למצוא מחוץ לוויטרינה? שני סוגי חריף, פרוסות לימונים כבושים, שום כתוש, סלסה ביתית, סלט טורקי, פלפלים חריפים, כולבויניקים מלאים בזיתים מעולים וזהו. לא קערות או סקוויזרים מלאים בטחינה או עמבה חלילה ולא מגדלי ירקות מרשימים ומטופשים בו זמנית. ואני יודע שרבים לא מבינים את הקונספט אבל אצל מישל אין סביח וכמובן שלא שווארמה. למעשה בחיפה כולה אין יותר משלושה דוכנים שמוכרים סביח, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. הדוכן מינימליסטי, הידיים הטובות של מישל הן אלו שקובעות את הכמות הנכונה של מרכיבי המנה וגם אם בהתחלה חוסר השליטה קצת מטריד, הרי שכבר בביס הראשון ברור שהבן אדם יודע מה הוא עושה יותר טוב מכל אחד אחר ואפילו יותר טוב ממך. 

מושלמת, אבל לא גונבת את ההצגה

ישנם לא מעט דוכני פלאפל שגאוותם הגדולה מתבססת על איכות הפיתה שלהם כמו למשל דוכן הפלאפל המפורסם של דבורה בכרכור או פלאפל הנשיא החיפאי. לדעתי אם אחרי מנת פלאפל מה שהסועד זוכר זה את איכות הפיתה, הרי שמדובר על פשלה רצינית של בעלי הדוכן. כבודה של הפיתה במקומו מונח אבל אם היא הייתה החלק הארי במנה, הרי שהיו צריכים לקרוא לכל אותם דוכנים מפורסמים דוכני פיתה ולא דוכני פלאפל. חשוב לי להבהיר שהכדורים של מישל הם הטעימים ביותר שייצא לכם לטעום, שהטחינה שלו לא מהעולם הזה, שהסלטים תמיד טריים ושהרטבים והזיתים נפלאים, אבל מה שבאמת יפה במנה של מישל זה שהשלם עולה על סך חלקיו, כלומר הפיתה אמנם לא במרכז, אבל היא בהחלט גם לא מנגנת כינור שני לאף אלמנט אחר במנה. יש לציין שהפיתה של מישל היא אחת הפיתות היותר טעימות ולא פחות חשוב מזה, אחת העמידות ביותר שתתקלו בהן. אני יכול להעיד כלקוח שאכל במקום מאות פעמים שסכנת הבקע המפורסמת פשוט לא קיימת בה, היא יכולה להכיל בכיף כמויות אדירות של טחינה, סלטים, חריף וכמובן כדורי פלאפל ולהישאר יציבה ואיתנה עד הביס המענג האחרון אבל ביום שאחרי, היא לא תמסך את הזיכרון של תכולתה האינסופית. ואם כבר מדברים על אינסוף, הרי שחדי העין יוכלו להבחין בתנועה זריזה ומדויקת שנמשכת בדיוק עשירית השנייה שבה מישל מועך את הפיתה עם כף ידו לאחר שהוא מכניס אליה כמות בלתי הגיונית בעליל של כדורי פלאפל. רק לאחר הדחיסה הוא פותח את הפיתה ומפנה מקום לסלטים. באופן עקרוני הייתם יכולים לחשוב שבסופו של דבר מתקבלת מנה דחוסה מדי, נטולת אוויר שיושבת בבטן כמו יציקת בטון שאין לה הופכין, אבל בת'כלס מדובר על יצירת אמנות קולינרית קלה לעיכול גם עבור אנשים עם מעי רגיז.

מה עוד?

לרוב לא תתקלו בלקוחות שלא מחזיקים מנה ביד אצל מישל, אבל אם יש לכם איזה סינדרום גנטי עגום ואתם לא יכולים לאכול פלאפל (לבי יוצא אליכם יקיריי), הרי שאפשר בהחלט להזמין במקום גם מנת חומוס, צלחת צ'יפס, קובה נדירה (צמחונית או בשרית) ואפילו פטאייר (משולשי בצק ממולאים בתרד). אפשר לקחת הביתה טחינה, חומוס וזיתים. כמובן שגם ניתן לרכוש עיסת פלאפל לטיגון עצמי, אבל אלא אם כן אתם נמצאים בארץ לחופשת מולדת ורוצים לקחת קצת מישל לארצות הקור, אני לא רואה באמת סיבה הגיונית לעשות את זה. את הפלאפל של מישל אוכלים במקום, בעיניים עצומות ובעמידה, אלא אם כן יש לכם לב חלש וזו הפעם הראשונה שלכם ואז מותר לכם לשבת לרגע.

נימוסי דוכן

הדוכן של מישל תמיד מרגש ותמיד עמוס, אבל לא משנה מה אורך התור שמשתרך מחוץ למקום, מישל תמיד יעביר בין הלקוחות כדורי פלאפל חמים טבולים בטחינה לזה שהגיע הרגע כדי לפתוח לו את התיאבון ולהגיד ברוך הבא. אצל מישל אף פעם לא תקבלו כדורים שעמדו יותר מדקה מחוץ לצ'יפסר כמו שנהוג ביותר מדי דוכנים במחוזותינו ואם יהיה לכם מזל, הרי שבסיום הארוחה גם יגישו לכם קפה חם על חשבון הבית. מיטיבי הלכת מגיעים למקום בשמונה בבוקר, סמוך לפתיחה, כדי לזכות בכדורי הפלאפל הראשונים שעושים טבילת בוקר בשמן הרותח אבל גם סמוך לסגירה אפשר ליהנות ממנה מושלמת שלא מדיפה ריחות של שמן שרוף. מישל מחליף את השמן מדי יום (שוב, בניגוד ללא מעט דוכנים פושעים שפועלים כאן), מקפיד שלא לשרוף אותו ודואג לפנות אותו מפירורי כדורים באופן תדיר.

פלאפל מישל הוא התזקיק הטהור של כל מה שאני אוהב בחיפה – גם בשעות העומס אף אחד לא יצפור לך כשאתה לא ממהר לתת גז עם התחלף האור ברמזור לירוק, האנשים ברחוב לא ממהרים לשום מקום כי אין כל כך לאן למהר, בשמונה בערב פחות או יותר כבר אפשר לסגור את הבאסטה וללכת לישון ויותר מכל זה – אתה יודע שתמיד תרגיש כאן בבית ושתמיד יהיה לך לאן לחזור.