הקטע עם מכוניות צרפתיות הוא שהן בדיוק כמו הנשים הצרפתיות- יפות, מפנקות, מאובזרות היטב אבל יקרות מאד לתחזוקה. מניסיון. בשנתיים האחרונות נהגתי על רכב צרפתי שהראה לי בדיוק מאיפה משתין הדג ומי פה בעל הבית. בכל פעם שיצאתי מהמוסך עם לב כבד וארנק קל טרחה המכונית לייצר תקלות חדשות כאחוזת דיבוק, ממש מכונית עם משימה. הגיע שלב מסויים שחשבתי שהאוטו הוא זה שיישלח אותי לטסט, קצת חששתי מבדיקת זיהום האוויר באגזוז אבל בסוף התברר שמשרד התחבורה עדיין מכיר בי כבעל השררה מבין שנינו. למעשה, הדבר היחיד הטוב שיצא לי מכל הסיפור הזה של האוטו הוא הכרות אינטימית עם מזנונים משובחים באזורי התעשייה של פתח תקווה וסביבותיה, מיקום אקזוטי ועתיר פחמימות לכל הדעות. 

סגרתי עסקה. בשלב לחיצת הידיים עלה בי הרהור ספונטני להתחבק עם איש המכירות ולהציע לאמץ אותו לבן כהוקרת תודה אבל יש גבול גם להבעת השמחה שלי. אז הכנסתי אותו לצוואה שלי. תהיה לו חתיכת הפתעה יום אחד.

ביום מסירת הרכב לבשתי בגדי חמודות, שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים, לבשתי שמלה מקושטת כיסים. הלכתי כאב מוכה למסור את הבן הסורר לפנימייה. לפני הטקס המרשים והמרגש של העברת משקפי השמש לאוטו החדש מצאתי ליד מגרש המסירה מקום בשם "שניצל קוקי". אוקיי, מי שנתן את השם עדיף לו שיישאר במטבח אבל זה בסדר. מדובר בקרוואן משודרג שבאופן פלא מכיל בתוכו בשעות העומס ארבעה-חמישה "קוקים" שמכינים במרץ שניצלים מצויינים. החלטתי לחגוג את המהפכה הצרפתית הפרטית שלי עם שניצל.

כמי שגדל בארץ , גם אצלי שניצל הוא אחד מאבות המזון , חזה העוף המטוגן בביצה ופרורי לחם היה שנים רבות ברירת המחדל ותחליף הולם למילה "טעים". מעדן "פולני" שתפס אצל כולם למרות שבמקור הוא מווינה ועשוי מבשר עגל משובח, גל העלייה הפך אותו לחזה עוף דפוק בפטיש.

"קוקי שניצל" מתמחה בשניצלים בטעמים. פלאפל בטעמים יש? אז למה לא שניצל? המקום ממוקם בלב איזור משרדים והשמש עמדה במרום השמיים, משמע טיפטופים קבועים של עובדים רעבים. הזמנתי שניצל חריף. גבר גבר. ההמלצה הייתה להוציא את הלבן של הבאגט על מנת שייתפוס פחות נפח. השארתי. כזה אני, מורד, חי על הקצה, מטורף.

את המנה הגישו בתוך סלסת עץ קשוחה מעץ מלא עם צ'יפס. בפנים מריחה עדינה של מיונז,סלט חצילים וירקות. הביס היה מצויין. הבאגט היה טרי, השניצל היה חריף כמו שצריך מבלי לגרום נזק לבלוטות הטעם המזרח-אירופאיות המעודנות שלי והסלטים היו טריים ולא השתלטו על טעם השניצל. גם הצ'יפס היה לא רע למרות שהיה תעשייתי. רחוק מאד מהתדמית הפולנייה של המאכל הלאומי. 

המקום עצמו הוא קלאסי לאכילה בעמידה. אני חושד שתכננו אותו ככה. דלפק ארוך עם כסאות באר אופציונליים ,זה כל מה שצריך. אז אכלתי בעמידה  והיה מצויין.

אחרי האוכל נסעתי לקחת את האוטו החדש ולמסור את צ'יטי צ'יטי צ'ק צ'ק. הגעתי למקום. ציפיתי שיקבלו את פניי בשטיח אדום וחצוצרות. או לפחות בדוגמניות עם אשכולות ענבים טריים. לא, לא היה שום דבר מזה. מה שכן היה שם זה איש מכירות שלא הבין את גודל המעמד. הוא החתים אותי על טפסים, בחלקם הייתה תמונה של כיליה ורישתית תחת הכותרת "התחייבות הקונה" אבל לא היה אכפת לי.

הצרפתים אומרים ש"כל פרידה היא כמו מוות קטן". באהבה הם מבינים כנראה, במכוניות הרבה פחות.