ראשית גילוי נאות: אינני נוהג לאכול בעמידה. בכלל, אם בתנוחות עסקינן, אני מעדיף לאכול בהסבה. הסבה? - כן, כמו בליל הסדר ("...כולנו מסובים..."), להסב אל שולחן האוכל פירושו לשכב שעון על אחד המרפקים ולאכול ביד החופשית. אם בתמונה רצונכם דמיינו סצנה של משתה רומאי (כאשר אני הוא השמנמן החצי מעורטל במרכז התמונה שמאכילים אותו בענבים...).
דבר נוסף הוא שאני טבעוני (צמחוני שאינו אוכל מוצרי חלב וביצים) שגם נמנע מגלוטן (המצוי בשלל מוצרי החיטה ואחיותיה) ומסוכר מעובד (מלבד זה שמקורו בפירות). אני גבר של פריכיות אורז וכוסמין, נרתע מעימותים, מזדהה עם מיעוטים ומחבק עצים.

וכעת לעיקר: ביאינטו היא בר-מסעדה אתיופית ברחוב נידח במרכז עיר נידחת לא פחות. לוקח כמה רגעים, גם אחרי שהגעתם על פי ההוראות למטה, לאתר את הכניסה למסעדה. בביאינטו מרגישים קצת כמו בחופשה, כמו תיירים בארץ זרה. למי שהיה במסעדות בהודו, גם כאן אתה נכנס, יושב ומחכה. אתה עכשיו במדינת עולם שלישי, בזמן עולם שלישי, כאן לא סוגרים עסקאות בשיחות קולניות או ממהרים לחזור למשרד. לוקח כחצי שעה לאוכל הטרי להגיע, ובינתיים אפשר לקחת כוס משקה (יש בירה אתיופית) ולהתבונן כיצד אל תוך אפלולית החדר המוארת בספוטים כחולים, ומקושטת בתמונות של נשים כפריות מגיחים מאור היום המסנוור שבחוץ אנשי העדה. להתבונן כיצד מבעד לדלת המובילה אל המטבח, במעין מרפסת אחורית נערים מעשנים נרגילה שריחה המתוק פושט במסעדה ומשתלב עם צלילי המוסיקה האתיופית המשובחת וריצודי תמונות הטלוויזיה (להשלמת האווירה בקשו שישימו לכם את הערוץ האתיופי).

הסועד יכול לבחור בין שתי מנות: אנג'רה צמחונית לבני אדם ואנג'רה בשרית לחיות טרף. האנג'רה עצמה היא מעין לחוח (הפיתה התימנית האוורירית) חמצמץ העשוי מקמח טף (דגן שאינו מכיל גלוטן). היא משתרעת על כל הצלחת והתבשילים מונחים עליה.

אם לא תבקשו לא תקבלו סכו"ם, בכדי לאכול בוצעים את הפיתה ואוספים באמצעותה ממבחר התבשילים המונחים עליה ישר לפה. בעלת הבית המקסימה אילנה, מגוונת את התבשילים, בביקור השני שלי התארחו על הצלחת תבשיל תרד, סלט עגבניות בצל ופלפל חריף, שני תבשילי תפו"א, אחד כהה וחריף מאוד ושני בהיר ומתקתק, תבשיל בטטה חריף מתוק, שני תבשילי אפונה, ירוקה ולבנה (תבשיל האפונה הלבנה שאינו חריף הוגש לבדו עם אנג'רה קטנה יותר כמנה מיוחדת לביתי בת ה – 3), ואורח הקבע הוא ממרח/רוטב קמח חומוס בטעם מתוק הנקרא "שורו", כי אילנה יודעת שישראלים אוהבים חומוס.

החמצמצות והטקסטורה של האנג'רה הם טעם נרכש. תוך כמה זמן הוא נרכש? -אצלי בביס הראשון והשני זה היה קצת מוזר אך מעניין, כשהשילוב עם הטעימות הראשונות מהתבשילים הפיק מגרוני קולות בלתי נשלטים של עונג ומצמוצי שפתיים, והחל מהביס השלישי כבר אינני זוכר מה קרה, כי נכנסתי לטראנס של זלילה ללא הכרה בתנועה אינטואיטיבית החופנת תבשיל אחר תבשיל ולבסוף בקצב מתגבר מערבבת בין שניים ושלושה באותה הנגיסה – כל זאת עד שמצאתי את עצמי לפתע מתעורר מהמצב התת-הכרתי העוברי בו הייתי שרוי - אל ההבנה הקשה אך הודאית שהאוכל כבר מגיע לי עד למצח וייקח לו לפחות 12 שעות להתעכל, ומתוכן 4 שעות עד לגרעפס הראשון.  

היות ואני צמחוני, אני יכול לדווח בשם אבא שלי, יקה יליד גרמניה בן 84, שגם בשר הבקר נהדר, לעומת זאת הבת שלי בביקור הראשון לא רצתה לאכול כי היה לה חריף ובפעם השנייה אכלה מעט ממנת הילדים הנ"ל. מצד שני גם חומוס היא לא אוכלת הרבה אז אולי היא לא המדד...

בחזיוני אני עד עוד מספר שנים למפץ הגדול של המטבח האתיופי, כמו זה של המטבח התימני בשנות השמונים והתשעים, עם המלווח הזיוה והג'חנון.  אין סיבה שלא.