במלחמת המפרץ הייתי חייל. לא שהעובדה המרשימה הזאת השפיעה על תוצאותיה אבל כאנקדוטה היסטורית היא זניחה מאין כמוה. גם לא נראה לי שסדאם חוסיין הרגיש מאויים במיוחד מעצם העובדה שיצאתי כל יום הביתה ושאכלתי בצהריים באגט בקריית מלאכי, נראה לי שהוא הוטרד מדברים אחרים לגמרי. אבל השירות בצבא בזמן מלחמת המפרץ בבסיס מהסוג שבו אני שרתתי זימנה לא מעט חוויות שאתה יכול לחוות רק עם רסר"ים וקצינים שהיו בעברם רסר"ים. 

פרט לחומרים כימיים ורודנים פסיכיים יש לעירקים משהו אחד נפלא - האוכל. האוכל העירקי עושה אסוציאציות של בית. לא הבית שלי כמובן. אני אשכנזי גאה ובשבילי "חמישים גוונים של אפור" הוא בכלל שם של ספר מתכונים פולני ורגל קרושה זה משהו לגיטימי מבחינה צורנית. אבל משהו באיך שהאוכל העירקי נראה ומריח מעניק תחושה ביתית. הצבעים, הריחות, המרקמים. גם שום דבר לא רוטט בצלחת. גם בבגדאד ההרוסה איש לא יעז להציע לבשל דג בסוכר אימו.  הם מעדיפים להחזיר את סדאם לשלטון מאשר לעשות כזה דבר. כי דג לא הולך עם סוכר, דג הולך עם פלפלים חריפים והרבה עגבניות.

אז שמחתי כשנתקלתי במסעדה חדשה בשם "ג'ולייטה". הדבר הראשון שבולט ב"ג'ולייטה" היא ג'ולייטה עצמה- הסבתא העירקית שעומדת במטבח ואחראית על כל היופי שיוצא משם. לראות אותה עומדת בבוקר בחוץ ומגלגלת ידנית את הקובות בטכניקה שעומדת להעלם מהעולם בקרוב- זה מחזה. אז אכלתי שם כמה פעמים. בעמידה. כי יש שם כסאות בר גבוהים שגורמים לך לאכול "חצי בעמידה". תענוג כשאתה ממהר.

המטבח של "ג'ולייטה" הוא מטבח עירקי- טריפוליטאי. הרבה אנשים לא יודעים להבדיל בין המטבחים וזר לא יבין זאת. כמו הטעות הנפוצה שרבים נוטים לחשוב שקוסקוס הוא עירקי. לא, טריפוליטאי, וטריפוליטאי משובח. אז לאכול ב"ג'ולייטה" מזכיר את החוויה  שבלאכול אצל סבתא. שוב, לא סבתא שלי מנוחתה עדן. את האוכל שם היינו אוכלים עם כפית ומוותרים על הקינוח כי את הסוכרים שלנו כבר חטפנו במנה העיקרית.

הדלפק של ג'ולייטה בעיקר מאפשר הצצה לסירים ודודים ענקיים שעומדים על פתיליות לוחשות. וכל פעם אני לוחש להן משהו אחר בחזרה. הלוחש לפתיליות . פעם זה קוסקוס עם ירקות, פעם קציצות עוף ופעם מפרום. חלק מהשמות של המאכלים קשה לי ממש להגיד כמו שצריך עקב מגבלות גנטיות וחוסר יכולת אמיתי להגות אותיות גרוניות בצורה שלא נשמעת כמו חרחורי גסיסה.

אז אני פשוט מצביע על הפתילייה הקרובה או אומר "כזה אני רוצה". אחד הדברים הבולטים ב"ג'ולייטה" הוא גודל המנות - גדולות, נדיבות וביתיות. כאלו שגם לי היה קשה לסיים. כל רגע הצצתי מעל הכתף לראות אם סבתא ג'ולייטה לא מגיעה כדי להכריח אותי לגמור מהצלחת. והכל מגיע עם לחם לבן פשוט והכי טרי שיש, חתוך לפרוסות עבות וגסות. שיהיה עם מה לנגב את הרוטב. כי מי שמבין יודע שהסוד טמון ברוטב.

אז יש קובה סלק, קובה קישוא, קובה דלעת ועוד כל מיני סוגי קובות לקובבות, מפרום, קציצות עם שמות עם הרבה ח' ו-ע' ועוד דברים מצויינים. וגם צ'ירצ'י, שזה הצ'ימיצורי של העירקים רק בלי ה"מ". ויש גם שקשוקה נפלאה עם נקניקיות מרגז חריפות אש ששורפות את הלשון ועושות שמח בבטן. מטבח עירקי- טריפוליטאי ביתי, חם ונדיב.

זה לא שאני מתפלא שיש מסעדה עירקית טובה ברמת גן. פשוט נעים לגלות.