אין הרבה יתרונות בלהיות עצמאי בארץ. הממשלה לא ממש מעודדת יזמות ועצמאות, ישנם לקוחות שעבורם המילה “תשלום” היא בגדר אופציה מרעננת, רשות המיסים רואה בך עבריין אפילו לפני שהספקת לעשות משהו ובאופן כללי זה ממש לא מתאים לכל אחד. זה בעיקר שאלה של מבנה אישיות או מבנה אישיות לפני הריסה.  לי זה כן מתאים. אחרי הרבה מאד שנים בתור שכיר הבנתי שמיציתי את הקונספט של עבודה עבור אחרים ושכמו מיטב הפוליטיקאים שלנו החלטתי לעשות לביתי. הבעיה הייתה שאשתי הבינה שממש פרשתי לעשות לביתי בגלל שהחלטתי בתחילת הדרך לעבוד מהבית. היא הבינה את זה בצורה קצת שונה ממני, מה שיצר לא מעט בעיות כשאני חשבתי שעצם העובדה שאני מסתובב בבית עם מכנסיים קצרים וטישירט עדיין לא אומרת שאני לא עובד, זה פשוט רק לא נראה ככה.

בתחילת הדרך רואה החשבון שלי הגדיר אותי כ”עוסק זעיר”. מי שמכיר אותי יודע שהמילה “זעיר” בכל מה שנוגע אליי היא חתיכת הטעיית הציבור. היום, לשמחת הרשויות , אני כבר חברה בע”מ ומעלים מס כחוק. את האמת, לא מעלים ולא נעליים, בקטע הזה אני מעדיף לתרום את ליטרת הבשר שלי ולישון טוב בלילה.

כעצמאי, אני אוהב בעיקר את החופש שיש לי להחליט עם מי אני עובד ועם מי לא, את השעות הגמישות ואת היכולת לעשות את מה שבאמת עושה לי את זה. אני לא אומר שמה שעושה לי את זה עושה את זה תמיד גם לאחרים אבל אף אחד לא הבטיח לנו שבאנו הנה כדי ליהנות. במסגרת אחד הפרוייקטים היותר מעניינים שלי (מצטער, לא יכול לדבר עליו, חתום על הסכם סודיות והלקוח לקח את המשפחה שלי כבני ערובה במידה ואני אגיד משהו) מצאתי את עצמי באמצע השבוע בירושלים בפגישת עבודה.

אני אוהב את ירושלים. לא הייתי גר שם אבל אני מאד אוהב את העיר. כמו רבים וטובים אחרים מגוש דן, אני חושב שהנהיגה בירושלים היא סיוט. אם לא נולדת ולא גדלת שם אתה בבעיה. אפילו הקריינית של ה waze גילתה סימני עצבנות בשלב מסויים. אחרי הפגישה מצאתי את עצמי בשעה 10.30 בבוקר ברחוב ירושלמי שטוף שמש ואפס מוטיבציה לעזוב את היופי הזה ולחזור לפתח תקווה (בדיחות על פתח תקווה בעוד 3…2…1…). המבוגר האחראי שישב לי על כתף שמאל משך אותי באוזן ואמר “תחזור. אתה חייב לחזור למשרד, יש לך המון עבודה”. השטן עם הפרעת הקשב שישב על כתף ימין ליטף לי את התנוך ברכות ואמר “שוק מחנה יהודה….אתה רעב….העבודה תחכה”. הדילמה הייתה קשה כי המבוגר האחראי היה נודניק וצודק. לעומתו, השטן היה מפתה ובאמת הייתי רעב. לצערי, השטן מכיר אותי טוב יותר.

השטן ניצח. למה? כי הגאונות האמיתית שלו היא לשכנע את כולם שהוא לא קיים, גם אותי. אמרתי לעצמי שאוגוסט וממילא כולם בחופש אז מה יש? לי לא מגיע? מצד שני, הוא לרוב מנצח כי הוא יותר כייפי. אחרי כמה דקות הליכה הגענו (אני והשטן. את המבוגר האחראי זרקתי מתחת לגלגלי הרכבת הקלה)  לשוק מחנה יהודה.

תמיד כשאני נכנס לשווקים אני מרגיש סחרחורת קלה. מדובר במה שנקרא בשפה המקצועית “הצפה חושית”. אני קורא לזה “הריח מדוכן התבלינים הקרוב פלוס מעי מרגיז”. אני מת על שווקי אוכל. שום דבר לא משתווה לסיור רגלי נינוח מלווה בניחוח בשוק אוכל טוב. שוק מחנה יהודה מזמן הפך מ”שוק” לאיזור תיירות שוקק שפות. מימיני קבוצת תיירים קונה טחינה במחיר מופקע, משמאלי צרפתים אדומי לחיים ממששים בחושניות בורגול. אחד מהם אפילו הטריד מינית גרגרי חומוס תמימים.

כמו תמיד שאני מוצא את עצמי בשוק מחנה יהודה הלכתי לאכול חצ’אפורי. החצ’אפורי הוא אחד ממאכלי הדגל של המטבח הגרוזיני. אני חושב שיותר אנשים צריכים להכיר את המטבח המדהים הזה. בזמנו הייתה את מסעדת “ננה” בתל אביב שהכינה אוכל גרוזיני מופלא אבל בעלת הבית חזרה בתשובה מבחינה קולינרית והפכה את המקום לטבעוני ואותי ללקוח מתוסכל.

המטבח הגרוזיני מבוסס על הבסיס הראשוני לכל נחמה קולינרית : בצק. אין הרבה דברים יותר מנחמים מבצק חם ואיכותי שעוטף ( אופס, קפץ לי האייל שני) גבינות, בשרים או כל תוספת אחרת שעושה נעים בבטן וחיוך בפנים. בסוף היום, כל גבינה גרוזינית רוצה להיעטף על ידי רחם של בצק חמים ולהתפלש במיציה המענגים של ביצה שנפרדה בטרם עת מישבנה של התרנגולת שדגרה עליה (טוב, אני רואה יותר מידי מאסטר שף….). אז זה החצ’אפורי – מעין “סירת בצק” נפלאה וחמה עם גבינה גרוזינית נהדרת, ביצה ומלמעלה ריבוע חמאה שנמס לתוך כל היופי הזה. מה צריך יותר מזה?

“החצ’אפוריה” ממוקמת ממש בכניסה לשוק ליד הסניף הראשון של רמי לוי ברחוב השקמה. מדובר במקום קטן ומקסים עם מעט מקומות ישיבה והמון אהבה למטבח הגיאורגי. לפה לא מגיעים כשממהרים. לפה מגיעים כשלוקחים את הזמן. אין פה שירות אינסטנט של דברים שהוכנו מראש. פה התהליך מתחיל ברגע שאתה מזמין. וזה לוקח קצת זמן, וטוב שכך. השירות נפלא וידידותי. כשחיכיתי, אף אחד לא קרא לי “ביז’ו” ושום שן זהב לא נצנצה אז אולי כל הבדיחות פשוט לא נכונות. החצ’אפורי שהזמנתי הגיע עם סלט עגבניות קטן (וקר!) בצד שנתן יופי של רעננות משלימה לכל החום של המאפה הנפלא הזה. ביס קטן עם עיניים עצומות ואני בכלל בטביליסי. החצ’אפורי הזה ממש פתח לי את הצ’יקרות.

חוץ מחצ’אפורי (כאן קוראים לזה אצ’ארולי אבל אני ממש לא בא להתווכח עם גרוזינים)  יש ב”חצ’אפוריה” תפריט קטן אבל איכותי מאד של עוד מאכלים גרוזיניים נפלאים. לצערי אין להם חינקאלי, אותם כיסוני בצק דמויי דים סאם. אולי פעם הם יוסיפו אותו, אני מקווה. אם אתם רוצים חינקאלי אתם מוזמנים לשרונה מרקט. אני רק לא יודע עד כמה הם טובים שם.

העניין עם החצ’אפורי (טוב, נו…אצ’ארולי…)  שאפשר לאכול אותו רק במקום, אי אפשר לארוז ולקחת אותו, הוא נועד לשימוש עצמי רק בלי העניין עם החוק. אני ממש חושב שרופאים צריכים להתחיל לרשום לאנשים מדוכאים “חצ’אפורי רפואי”.  בגלל זה לקחתי לאישה שנשארה הרחק בניכר של גוש דן מגרולי, עוד מאפה נפלא ואוורירי שאותו דווקא כן אפשר לקחת ולחמם אח”כ. אזהרה שלי- אל תנסו את זה בבית. המרחק מהתנור של החצ’אפוריה ואלמנט הזמן לא עושים למאכל הזה טוב. תאכלו אותו במקום.

ישבתי מול חלון ה” חצ’אפוריה” שפונה לשוק. המזגן היה בדיוק מעליי וזרק קור בדיוק על העורף. השטן ישב לצידי וניסה לאכול אצ’ארולי עם קלשון . הפרעתי לו. עד כאן, יש גבול כמה אני מוכן למכור את נשמתי לשטן.  מולי היה איטליז שנשא בגאון את השם “שלמה מגזימוף”. אין לי מושג למה הוא כל כך מגזימוף ולא נכנס לפרופורציות אבל זאת כבר בעיה שלו.

תכל’ס:

מה- החצ’אפוריה

איפה – רחוב השקמה בכניסה לשוק מחנה יהודה

מה בצלחת- תפריט מצומצם של מאכלי בצק גרוזיניים

מחיר – עד חמישים שקל ושווה כל שקל

ניקיון – נקי ונעים

עיצוב ואווירה – טיביליסי הקטנה

מדד הג’ימבורי – בצק,גבינה,ביצים….תחשבו לבד

חנייה – אני אוהב את האופטימיות שלכם

ציון: 9.5 במדד שן הזהב