אני לא אדם מסורתי אבל אני אוהב מסורת טובה. בעיקר כשזה מגיע לאוכל כי אין כמו המקומות המסורתיים שאתה מגיע אליהם כברירת מחדל ללא מחשבה שנייה כשאתה רעב או לסיים את הלילה. כשהוצאנו רישיון נהיגה היו לנו שני מקומות כאלו, "המשבעה" בתחנת דלק "פז" ברחוב ז'בוטינסקי בכניסה לפתח תקווה ו"אנטבה" באור יהודה. שני המקומות הציעו את אותה הנוסחה שתמיד הגיעה באותו הניגון "חומוס , טחינה ,צ'יפס , סלט? " . כשאתה בן 17 הכי טבעי בעולם לטחון באחת וחצי בלילה שתי פיתות עם כל התערובת הכל כך ישראלית הזאת ולהוריד הכל עם קולה ואחרי זה עוד לישון טוב בלילה.

לימים נסגרה "המשבעה". מתברר שפקחי משרד הבריאות מצאו במקררים בשר פיגולים מחיות שלא ממש נועדו למאכל אדם אלא יותר לרכיבה. היינו די בהלם כי כולנו אכלנו שם במשך שנים, האמיצים שבחבורה לעיתים אפילו היה מזמינים בשר ללא כל השפעות מרחיקות לכת על מערכת העיכול , פרט אולי לאחד מאיתנו שלא משנה מה הוא אכל לדבר הייתה השפעה הרסנית על מערכת העיכול שלו. השמועות מספרות שבטירונות הוא מצא את עצמו ישן לבד באוהל אחרי לילה ראשון בלי אמא.

"אנטבה" הייתה מקום כמעט מיתולוגי במשך שנים לפני שהתפתחה פה תרבות קולינרית אכותית. המקום הציע אוכל מזרחי עממי באיכות סבירה, שירות מהיר מאד ומחירים שפויים. אני זוכר שהיינו מתיישבים, עוד לפני שכל העכוזים הענוגים של מתבגרים לא ממש ענוגים היו נוגעים במושב הכיסא השולחן היה נערם בהמון צלוחיות סירה קטנות עם סלטים ברמת ציבעוניות וחריפות כזו או אחרת. הייתה בינינו סברה שיום אחד הם יגיעו למהירות שירות כזו שאת הסלטים הם יגישו לנו כבר ברמזור לפני הפנייה למסעדה עצמה. "אנטבה" , עקב ענייני כשרות וחלוקה טריטוריאלית, לא פעלה ביום שישי והשאירה את זירת הבליסה המקומית פתוחה למסעדה הצמודה אליה עם השם ההיי טקי הביזארי "סעיד 2000" . גם כאן הנוסחה הייתה זהה, רק ביותר מלוכלך. לא שזה עצר אותנו בימי שישי בשלוש בבוקר כי מסתבר שטעם הוא באמת עניין נרכש.

כל הורה יודע שהשעות היקרות ביותר שיש לו בשבוע הן בשישי בבוקר עד הצהריים, אותן שעות מופלאות ללא ילדים וללא עבודה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אלו הן גם השעות החביבות עליי, שישי בשבע וחצי בבוקר, אחרי שהנחתי לאחר כבוד את הקטנה בגן לעוד יום בפקולטה ע"ש יובל המבולבל. מכאן אני ממשיך לשוק.

אז התחלתי ללכת לשוק בימי שישי בבוקר, מסורת קטנה משל עצמי, לשעתיים של צעקות מחרישות אוזניים, תערובת ריחות משכרים, צבעים מטריפים ושקיות ניילון ירוקות. בכניסה לשוק, בדיוק בין זה שצורח על תותים וזה שצורח על חיקויים של בשמים, גיליתי נווה מדבר שכולו בצק וסחוג.

המקום, "מאפיית סאלוף" , ממוקם ממש בכניסה לשוק, מקום מצויין לזריקת פחמימות ובצקים לאגירת אנרגיה לפני המסע בין המלפפונים והעגבניות. אני מזמין, כמה מפתיע, ג'חנון. אני יושב מול מול תנור ענק שמסתובב ומוציא מתוכו פיתות עגולות גדולות, הריח מטריף. מבט על הצוות מגלה משהו מפתיע- אין תימנים במאפייה התימנית. את האוכל מגישה בלונדינית חביבה, את הלחוח מכין בכלל בחור רוסי במיומנות מעוררת הערכה. על הפיתות אמון בחור אתיופי חרוץ. רק בעל הבית תימני.

אני מקבל את הג'חנון- מוטיב פאלי ארוך וריחני בצבע חום. כל דימיון לבין הג'חנון הקנוי שאנחנו שמים כל הלילה בתנור כדי שיעיר אותנו עם הריח בשבת בבוקר מקרי בהחלט. עם הג'חנון מוגשת הביצה המסורתית ורסק עגבניות. מבט אחד מהיר של הצוות בי מבהיר שמדובר בפעולה פושעת לערבב את זה עם הסחוג שלהם. הג'חנון מצויין, חם וריחני. הרסק עגבניות טרי. כל דימיון לג'חנון שאני "מכין" הוא בגדר הזיה.

בפעמים אחרות הזמנתי שקשוקה. נכון ,לא מדובר בדיוק במאכל שמוגש בצנעא על בסיס קבוע אבל עדיין שווה בדיקה. הכל פה פשוט מאד- מחבת, תערובת עגבניות, ביצים ותיבול. בלי להתחכם. עם השקשוקה שמוגשת ישירות עם המחבת מגיעה פיתה רותחת ענקית ישר מהתנור, חמוצים ובצל חי חתוך גס.אני מוותר על הבצל מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לקיים תקשורת עם בני אדם בשעה הקרובה. השקשוקה טובה. הבחור שיושב לידי מזמין אותה עם חריף. לי אפילו לא מציעים. ואומרים שלא קיימת גזענות בארץ. ברקע מתנגן ערוץ 24 בווליום שאמור להתגבר על הווקאליזה המרשימה של בעלי הדוכנים מסביב. חלק מהצוות שר יחד איתו. האווירה טובה, קצת מזכירה לי את ימי הצבא שלי בתורנויות מטבח.

אני מסיים ויוצא לקניות לשבת. אני בולט שם כמו רומני בשוק. אני שם את אטמי האוזניים ומתקדם. השוק הוא מקום מצויין ללמוד בו מתמטיקה גבוה. בדוכן שמימיני צועק איש עסקים מתחיל במלוא גרון על תפוחי העץ - "מבצע- אחד בחמש, שתיים בעשר". אני עושה חשבון בראש. משהו לא מסתדר לי בהצעה המפתה שלו. הוא ממשיך לצרוח וקצת מכחיל כשמגיע לטונים הגבוהים. הוא לא משנה את הלחן ובטח שלא את המילים. מאחוריי צורח עלם חמודות עם זיפים "בננות בשתי שקל, רק אצלי, כל השוק כועס עליי". הוא צורח ובא לי ללכת להגן עליו מפני הסוחרים שעלולים לפגוע בו בגלל המחיר המטורף שהוא מציע על בננות. מתברר שהדוכן מאחוריו מוכר בשקל וחצי אבל הוא פשוט צרוד.

אני מסיים את המסע עם ערימות של שקיות ניילון. מתוך ניסיון לשמור על מראה מכובד אני לא קונה את העגלה עם הגלגלים. אני מעדיף פרקי אצבעות אדומים וחשש לקילה מאשר להרגיש כמו פנסיונר. אני מגיע לאוטו ובאנחת רווחה משחרר את השקיות לתא המטען. זהו,השבת התחילה, אפשר להכנס למטבח לבשל.