הפילוסוף הגרמני שופנהאוור אמר שלאדם ישנם שני אוייבים מרכזיים. הראשון הוא הרצון, התשוקה. אותו רצון להשיג כל הזמן יותר ויותר, לקנא, להשוות, לא להיות מסופקים. האוייב השני ,והמר יותר לדבריו, הוא השעמום. השעמום תוקף את האדם אשר הצליח לגבור על האוייב הראשון שלו וכבר הצליח להשיג הכל ועכשיו הוא משועמם. וכשאדם משועמם נכנסים לו רעיונות מטופשים ומשוגעים לראש והוא מתחיל לעשות שטויות....ואיך כל זה קשור בדיוק לבלוג אוכל? סבלנות, כבר מגיעים לקישור המלאכותי שייווצר כאן בעוד 3...2...1 שורות בערך 🙂

השירות הצבאי שלי היה שילוב מסקרן של תסכול, בזבוז זמן משווע, חוסר חיבה הדדי, פקידות לשכה שחורדיניות עם מסטיק קבוע, אלוף משנה עם פיוז קצר ותסרוקת מוזרה, סגן אלוף עם שיער לבן ולב שחור, אנשי קבע עם מנת משכל של חוטר ובעיקר שעמום (הנה הקישור...) . שעמם לי בטירוף. העברתי שלוש שנים שעמדו בסימן מתמיד של בזבוז זמן מחריד והתמודדות עם מערכת אטומה , סגורה  ובזבזנית  שבה החיילים הם לא רק משאבים אלא משאבים מתכלים. לא, לא הייתי בקרבי כי אז לא הייתי מדבר ככה כמובן. ירד לי הפרופיל עוד בבקו"ם עקב פציעות ספורט בקרסול ובגב. אז מצאתי את עצמי בבסיס שמוקם בתוך אחד מיישובי הדרום, בעיקר לא עושה כלום. אז שעמם לי, נורא. 

וכשמשעמם עושים שטויות. אחת השטויות שעשיתי קרתה במבנה השק"ם המפואר שמוקם בצריף מט לנפול בפאתי הבסיס , בין סככות הטנקים רוויות הגריז וסדנאות הנגמשי"ם הרועשות. היינו שלושה. השקמיס"ט עטור הצלשי"ם מטעם "עלית" ו"תנובה" , מכונאי הרכב עטור מצחו זהב שחור (גריז...) ואני, עטור מצחי משקפי שמש. ומה עושים שלושה חיילים משועממים בשק"ם? מתערבים. אז התערבנו שאני לא יכול לאכול קרטון שלם של קרמבו. בקרטון יש 40 קרמבואים. לי יש קיבה אחת, לא כוחות. יותר מזה דוקטור אני לא זוכר. אני רק זוכר שאכלתי את קציפות הביצים מלאות הסוכר האלו ואחרי זה מבלה זמן איכות בשירותים עם גיליונות ישנים של "במחנה".

ואיך כל זה קשור לסביח? הנה זה מגיע. בקרמבו יש ביצים, גם בסביח יש ביצים. זהו, זה כל הקשר, פשוט מצאתי תירוץ לספר את הסיפור על ההתערבות שלי בצבא. אז אני אוהב סביח, מאד. אני לא יודע מי ואיך חשבו שקומבינציה של חצילים מטוגנים וביצים בפיתה אמורה להיות טעימה אבל הם שיחקו אותה. הטוענים לכתר ועל זכויות היוצרים על הסביח הם העירקים אבל הסביח כבר הפך מזמן למאכל של משתכנזים ותחת כל עץ רענן ניתן למצוא סביח-בוטיק כזה או אחר. אפילו בארומה או בקפה ג'ו מכינים סביח- לאטה או משהו כזה אני חושב, אבל על זה אני לא רוצה לדבר. סדאם חוסיין מתהפך בקברו. 

מטבע הדברים כשבאים לדבר על סביח ישר מדברים על עובד, אותו טיפוס הזוי עם שלל המנטרות השחוקות שלו מגבעתיים. כן, יש לו סביח טוב וביליתי לא מעט פעמים אוכל בעמידה על המדרכה ברחוב סירקין אבל יש אחד טוב ממנו. אני מדבר על "סביח השרון" בהוד השרון.  הסוד של "סביח השרון" הוא לאוו דווקא בחצילים ובביצים. הם טובים, שלא תטעו,  אבל הסוד טמון דווקא בפיתה. הפיתה היא הנשק הסודי שלהם. הפיתות שלהם, בשרניות, עבות, תמיד טריות אבל בעיקר תמיד חמות. איך הם עושים את זה? בתוך הבותקה ישנו סיר פשוט ענק מכוסה במגבת. כשפותחים את הסיר עולים ממנו אדים ומתוך האדים עולות הפיתות. הפיתות פשוט נמצאות תמיד בתוך ענן אדים חמים ששומר על הלחות, הטריות והחמימות שלהן כל הזמן. וזה כל הקסם. כאשר התוכן הוא טוב אבל המעטפת מושלמת יש חוויית ביס אחרת. בגלל זה אני תמיד עוצר שם (טוב, גם נוסע במיוחד...) .

בתמונה- אני אוכל בעמידה בצורה אותנטית  החצילים שלהם טובים, מטוגנים כמו שצריך, הביצים הקשות טריות וטעימות, מגוון התוספות סטנדרטי - חומוס, טחינה, סלט, חמוצים, בצל, פטרוזיליה. שום דבר מיוחד. אבל הפיתה....אללי. בתור אקט שיווקי הם אפילו עשו תחרות מקומית -כמה מנות אפשר לאכול ברבע שעה. אני לא רוצה לחשוב על המנצח אפילו....אני אוכל מנה ונסתם. המנצח השתלט שם על כמות לא מבוטלת של חצילים וביצים וכבש את המעוז העירקי העומד האחרון. 

לצד הסביח, באופן מסורתי, לימונדה טרייה ממיכל עם רגל מסתובבת בפנים. מי צריך יותר מזה?