לפני הרבה שנים נסעתי מטעם העבודה לאיטליה. כל המחלקה קיבלה פרס על מכירות מוצלחות (כן,עבדתי פעם במכירות…) וקיבלנו טיסה צ”ופר לאיטליה. שם טעמתי בפעם הראשונה לימונצ’לו אמיתי. אני זוכר שנכנסו למסעדה ובזמן שחיכינו המלצר הציע לנו נוזל צהבהב על גבול הזרחני תוצרת בית. זה נראה לי כמו לימונדה ולקחתי את הכוס והורדתי אותה בשלוק אחד. כרקע לאנקדוטה אני רק צריך להתוודות על משהו : אני לא שותה אלכוהול. לא בעמידה, לא בשכיבה ולא בישיבה ולא בשום מצב צבירה. למה? כי אם אני שותה אלכוהול בעמידה אני מיד עובר למצב של שכיבה…אני זוכר את הצריבה הראשונית בגרון, את התרחבות האישונים בהפתעה והמבט שהיה לי, משהו כמו של ג’קי מהאח הגדול. באופן כללי, כל הטיול לשם היה מאופיין בשני דברים מרכזיים – אוכל ושתייה, לאוו דווקא בסדר הזה. נכון, ראינו קצת נוף אבל העיקר שלו היה מהבפנוכו של המסעדות ודוכני הגלידה והפיצה (בפיאצה). אין כמו האוכל האיטלקי כדי לנחם איש מכירות שיודע שתוך שבוע הוא חוזר לשטח…

מחלקת המכירות שעליה אני מדבר הייתה בעבודה הראשונה שלי בעולם האינטרנט. והימים הינם ימי המודם 14.400 ואיטיות מחרידה בהורדות על פני תהום. הדפדפן המוביל היה נטסקייפ ונאפסטר הייתה זיק של חלום רטוב במוחו של סטודנט צעיר למדעי המחשב. אז הלכתי לעבוד ב”אינטרנט הזה”. התחלתי בתור איש מכירות למגזר העסקי. או כמו שקראו לזה אז ביופמיזם : יועץ תקשורת עסקית”. מה שאומר שאם תשים נזם לחזיר הוא עדיין נשאר חזיר…ואני שנאתי מכירות אבל אהבתי את האנשים שעבדתי איתם. חבר’ה מצויינים עם רעל בעיניים וכרטיס אשראי בין השיניים. קיבלתי את הרכב הראשון שלי מהעבודה – סיטרואן סאקסו דיזל. הו,האושר. רכב השטח הכי טוב שהיה לי…וגם הפסקתי לעבוד בימי שישי, מה שהיום נראה טריוויאלי.

בתור צוות מכירות היו לנו כמה טקסים. כולם קרו בים חמישי. אחד מהם היה ללכת לשטוף את הרכב, השני ללכת לאכול יחד צהריים בכפר קאסם והשלישי היה מופע האימים של ראש צוות המכירות. במסגרת המופע התכנסה כל המחלקה וכל אחד נעמד בתורו וסיפר כמה עסקאות הוא סגר באותו שבוע. היו את “הכוכבים” שהפציצו בעסקאות. היו את אלו שתמיד היו להם “עסקאות בקנה” אבל לא ממש ביד. היו גם את אלו שלא היו להם ממש עסקאות אלא יותר סיפורים נחמדים. והיה אותי. 

אז המחלקה קיבלה צ’ופר טיסה לאיטליה. וכמה שאכלנו שם טוב …היו עוד סיפורים מאחורי הקלעים של הטיול הזה אבל היות ואני משער שגם נוער, נשים וטף קוראים את הבלוג הזה אני אשאיר אותם למקום אחר.

אני אוהב את המטבח האיטלקי. הוא מאד מנחם, לא כמו הורוביץ אלא כמו משהו שאתה צריך כשאתה במצב רוח ירוד או כשבא לך להתפנק. המטבח עשיר בבצקים נפלאים, המון עגבניות , שמן זית, ירקות, עשבי תיבול רעננים, זיתים, בשר וחומרי גלם שעושים נעים באזורים שונים בגוף והמון חום ומנות גדולות ועשירות. אני הולך עכשיו לאכול משהו וחוזר להמשיך לכתוב…

אני כל הזמן מחפש פיצריות טובות, כאלו שמגישות פיצה עם בצק דק-דק, פריך ושברירי, כזה שאתה נותן בו ביס וכבר מבין שלא הזמנת מספיק, עם רוטב עגבניות אמיתי, מוצרלה טרייה (לא עמק…) ועלי בזיליקום טריים מפוזרים בנדיבות להשלמת הרעננות. אין הרבה כאלו בארץ אבל יש כמה ממש טובות.

אבל לא בפיצה עסקינן אלא בקלצונה. אותו כיס בצק בשרני ורותח שמכיל בתוכו את כל מה שאדם רעב יכול לבקש במחיר שפוי. גם הפרסיה אוהבת בצק, ועגבניות, וגבינה צהובה, וחצילים…בעצם היא אוהבת לאכול באופן כללי. אז הלכנו לאכול ארוחת ערב בפיצה פצה. על מה מדובר? גן עדן קטן במרכז אבן גבירול בתל אביב שמציע אוכל איטלקי מצויין וטרי במחירים שפויים. אבל יש לו גם “קטע”. ושאני אומר “קטע” אני מתכוון ל”קטע טוב”. בעל המקום מעסיק צוות של בעלי מוגבלויות, לא כתרומה אלא כחלק מהעניין של לשלב אותם בחברה באופן יעיל ויצרני. ורק על זה מגיעות לו נקודות. 

הזמנו שני קלצונה. אני הזמנתי את הקלאסית עם גבינה צהובה, רוטב עגבניות וזיתים. הפרסיה הרעבה הזמינה עם חצילים. הן הגיעו רותחות כמו שצריך. פתחתי את שלי כדי לדעת מה בא אל קרבי. מראה הגבינה המותכת על הבצק הלוהט היה מרומם נפש. לא מדובר באוכל מעודן אלא בבצק, הרבה בצק, הרבה מאד בצק. התחרות היחידה לבצק הוא המילוי שעושה נעים בבטן ומזכיר לך ששומרי משקל זה לחלשים…

זה נראה כמו אוכל לפועלים איטלקיים, לגברים. הפרסיה קצת פחות התלהבה. היא יותר מעודנת ממני ועם נימוסים אורופאיים. היא היפה ואני החיה. לא משנה מה מפתח הלסת שלך, עדיין לא תוכל להכיל את מלוא הביס, אבל זה כייף.

אפשר לשבת גם בפנים וגם ממש על המדרכה של אבן גבירול הסואן ולקבל תוספת פיח ורעש לקלצונה ללא תוספת תשלום. אנחנו בחרנו לשבת בפנים ולנסות להתגבר על המנה הענקית ולהביט אל הרחוב התל אביבי הסואן. פה לא מדובר על “ארוחה” , מדובר על אוכל מהיר איטלקי שעבר התאמה לדרישות הישראליות של “תמורה בעד הכסף”. הטעמים גסים אבל מושלמים למי שמגיע ממש רעב. אפשר לאכול בעמידה, בישיבה, תוך כדי ריצה ובשכיבה. 

במקום יש עוד מנות איטלקיות כמו פיצה ,סוגי פוקאצ’ות שונות ופסטות. הכל מוגש בנדיבות במשך שנים כבר, מה שאומר שלא רק אני אהבתי את זה…

תכל’ס:

מה : פיצה פצה

איפה : אבן גבירול 102

גודל המנות : 9 בסולם “פה גדול אוכל הכל”

מחירים : אוכל רחוב איטלקי, כמה יקר זה כבר יכול להיות?

ניקיון : נקי, נקי

אווירה במקום: הכלאה בין פיאצה לאבן גבירול

חנייה: אם באתם עם מסוק על גג הבניין. אם לא, בחניון גן העיר ממול

מתאים לילדים: הם יאהבו אתכם לנצח

ציון : 8 בסולם מאמה מיה