יש את המקומות האלה, עם השם הלא אטרקטיבי והשלט הדהוי, שאתה חולף על פניהם שוב ושוב וברור לך שבחיים לא תדרוך שם ואתה שואל את עצמך: מי לעזאזל אוכל פה? ואז אתה עובר לגור לידם ומגלה שאתה. אתה אוכל פה. כלומר, את. כלומר, אני. כי כשאת מעולפת מרעב, עם תינוק בבית, כשכל מה שהספקת להכין עד הצהריים זה מחית קישוא-דלעת-בטטה לצד ערימת כלים עם ארומה חמצמצה, את אוכלת במקום הכי קרוב בסביבה. ומגיע לך. בהחלט מגיע לך. לא בפולנית, חלילה, אלא פשוטו כמשמעו. כל היום את טורחת ועמלה סביב תינוק, להלן יצור גוזל אנרגיות מאין כמותו, פלוס משק הבית הנלווה לטיפוחו ולגידולו ולכן תמיד תהיי במקום השני וכמעט ולא תדאגי לעצמך ולתזונתך. 

אז לא שהתפריט ב"לה גרדיה גריל בר" עונה על המלצות של תזונאית קלינית ממוצעת, אבל אם בוחרים את הדברים הנכונים אפשר לצאת עם מנה מזינה בהחלט. לפני הכל, לטובת המקום יש לציין שהכל טרי טרי. תמיד. ומרגישים את זה בכל ביס. ברעננות של החמוצים, בתיבול של הבשר, בטעם המדויק של הטחינה. שנית, גם אם יש עומס (ויש עומס), לא יתנו לך להמתין יותר מדי. והכי חשוב: באמת טעים. טעים לאללה. כל כך טעים, שהביקור האקראי מאותו יום הפך לשגרה כמעט יומיומית ולאחלה תירוץ לא לבשל. מלבד מחיות קישוא-דלעת-בטטה, כמובן.

זה היה לפני כמה שנים. מאז עברנו דירה, הכפלנו את מספר הילדים וטעמנו עוד שווארמה או שתיים בחיים, אבל השבוע, בהתקף נוסטלגיה, חזרתי שוב למקום הפשע. יש שם מגוון מנות לבחירה בפיתה, בגט או בלאפה: שיפודי פרגית, לבבות, מעורב ירושלמי, המבורגר, נקניקיות, שניצל ועוד, לצד מנות פתיחה כמו כנפיים, הום פרייז, נקניקיות מרגז, קובה ומרק אבל מבחינתי סוס מנצח לא מחליפים: "שווארמה בפיתה, עם טחינה, סלט, כרוב לבן, מעט צ'יפס ומעל הכל עוד טחינה". וואו. איזה כיף. בדיוק כמו אז. אותו טעם, אותו שירות, אותה בלורית שיער (שלי. של העובדים דווקא התדלדלה קצת).

איך אמר פורסט גאמפ? החיים הם כמו שווארמה ב"לה גרדיה גריל בר". אתה תמיד יודע מה תקבל.