אחד המשפטים הראשונים שנוהגים לומר לי אורחים שמגיעים לדירה שלי הוא: “איך אתה יכול לחיות ככה”?! באומרם זאת הם מתכוונים לעומס הוויזואלי הבלתי נתפס מבחינתם, המתבטא בכך שיש מעט נקודות לבנות בקירות העמוסים בכל טוב. האמת היא שאני לא מבין איך אפשר לחיות עם קירות לבנים ותכל’ס, אני יודע שרוב האנשים לא מסוגלים להתרכז כשהם יושבים אצלי לקפה בסלון בגלל הצפיפות של הפריטים השונים, אבל העיניים שלי תמיד רואות רק את החללים שעוד צריך למלא.

המשיכה שלי לעומס ויזואלי מלווה אותי מאז שהייתי צעיר מאוד, עת נהגתי לאסוף מכל הבא ליד ולקשקש על הקירות כדי להסתיר את הלבן וייתכן מאוד שהיא קשורה לחיבה הגדולה והישנה שאני רוכש לשווקי אוכל. אתם מבינים, גם אם אני לא צריך לקנות משהו מיוחד, אני עדיין אוכל להסתובב במשך שעות ארוכות ברחבי השוק ופשוט להיכנס למדיטציה של ירקות ופירות, לשטוף את העיניים בסגול, ירוק, צהוב וכתום, להריח, לטעום ולמשש מכל הבא ליד, לנחיר ולקרנית.

יש אנשים שבלי לעשות מדיטציה לפחות שעה אחת מדי יום הופכים לרוצחים בדם קר, אחרים חייבים לבלות בחדר הכושר ולהזיע את עצמם לדעת כדי לא להשתגע, אבל אני לעומת זאת חייב מדי פעם ללכת בסמטאות השוק ולהיעלם בין הצבעים. כזאת אני.

איפה הם ואיפה אנחנו

בגלל זה תמיד כשאני טס לעיר גדולה, לפני הכל אני רוצה לבקר בשווקים שלה. בהתחלה ללכת לשווקים התיירותיים, כדי לסמן וי ואחרי זה ללכת לאיבוד בשווקים של המקומיים. לצערי קצרה היריעה מלהכיל את חוויות השוק שחוויתי במהלך השנים שחלקן היו נוראיות וחלקן מופלאות, אבל כולן בלתי נשכחות: החל מקלקול הקיבה הנוראי שחטפתי עת לגמתי מיץ פירות “טרי” שעמד כל היום בשמש ב”לה בוקריה” בברצלונה וכלה בקילו פירות היער שחיסלתי במהירות על אנושית בשוק הטורקי בברלין, שהותירו אותי עם חיוך עצום וכאב בטן עצום אף יותר במשך כמה ימים טובים.

כל אחד מהשווקים שביקרתי בהם נחרט אצלי טוב טוב בראש בזכות תכונה אחת שבלטה יותר מכל אחת אחרת ואני יודע שזה לא הוגן לעשות מעברים כאלה חדים ואלימים, אבל בכל זאת, הפעם רציתי לספר לכם בכלל על השוק של קרית שמונה, שיותר מכול תכונה אחרת מתאפיין בעליבותו הרבה. אז נכון, זה לא נחמד מצדי, אבל תעשו לי טובה – מדובר בשוק שפתוח בקושי פעמיים בשבוע, שאין בו עופות, בשר או דגים ואפילו לא דוכן גבינות אחד קטן לרפואה. ועל זה נאמר – זה שוק זה?!

ובכל זאת…

כשאתה גר בגליל העליון או ליתר דיוק בקצה הציפורן של אצבע הגליל (קיבוץ מנרה למי שממש מתעקש), השוק הקרוב ביותר שאתה יכול לבקר בו הוא כאמור השוק של קריית שמונה ולמרות עליבותו הזועקת לשמיים, בין אם ארצה בכך ובין אם לא, זה המקום ההגיוני ביותר לעשות בו את מדיטציית השוק שלי. חוץ מזה, עלוב או לא, מדובר במקום ההגיוני ביותר לעשות בו קניות של פירות וירקות, פיצוחים, תבלינים וממתקים במשקל לאחיינים שבאים לבקר. אז פעם-פעמיים בשבוע אני יורד מההר, מטייל בין הדוכנים הצבעוניים ומנסה להתעלם מהחללים שבין הדוכנים, שמעידים על כך שעוד סוחר התייאש ונעלם מעל פני השטח.

מחצית מהשוק מוקדשת למוצרי טקסטיל, כלים חד פעמיים וכלי מטבח ומחציתו למוצרי מזון ומלבד כל זה פועל במקום דוכן אוכל שעונה לשם “שיפודי היובל”. אמנם הדוכן נפתח כשמלאו למדינה יובל, אבל במקור הוא פעל מתוך רכב מסחרי כגזלן נייד ובמבנה הנוכחי הוא ממוקם רק בחמש השנים האחרונות. בשוק של קריית שמונה ביקרתי עשרות אם לא מאות פעמים במהלך השנים האחרונות, אבל בשיפודי היובל עוד לא יצא לי לשבת או ליתר דיוק לעמוד.

פשוט בכל פעם מחדש לפני שאני שם לב, הידיים מתמלאות בשקיות כבדות ועמוסות בכל טוב והרגליים מושכות חזרה לרכב. אז החלטתי שהפעם, הגיע הזמן לעשות מעשה ובמקום להיעלם בין הדוכנים, פשוט נעמדתי מול ישראל ברדה, הבעלים של “שיפודי היובל” ושאלתי: “מה העניינים, גבר, יש משהו לאכול”?

הדוכן הוא תבנית נוף מולדתו

לא יפתיע אתכם לגלות שמדובר בדוכן שמשקף היטב את הסביבה שבה הוא פועל – מבחר מצומצם של מנות, פתוח פעמיים בשבוע, לא קופץ מעל הפופיק אבל עושה את העבודה כמו שצריך. בתפריט תמצאו נקניקיות עוף, חזה עוף על הפלנצ’ה, שניצל עוף, קציצות בקר, מעורב ירושלמי, שיפודי כבדים ושיפודי פרגיות. את כל המנות ניתן להזמין בבגט או בפיתה והמחיר אחיד ונוח – 25 ₪.

החלטתי ללכת על קציצות בקר בבגט ובזמן שהקציצות נחו על המנגל המכובד של ישראל, לבו של ישראל נפתח לפניי כמו עגבנייה צלויה שנפרדת מקליפתה: “לאורך השנים השוק הזה חטף הרבה מאוד סטירות. בהתחלה עם הפתיחה של רשת “גרינברג”, אחרי זה עם “יש”, אחרי זה עם “הגדול מכולם”, עם ה”שופרסל”, “שופרסל דיל” ובכלל – אני לא מבין למה צריך כאן כל כך הרבה רשתות כשיש אוכלוסייה כל כך קטנה, אפשר לחשוב שאנחנו מינימום תל אביב”.

הסתכלתי סביב ולבי יצא לסוחרים של השוק. התנועה הייתה באמת דלילה מתמיד וכנראה שפשוט לא שמתי לב זה עם כל ההיעלמויות שלי לענבים ולבננות. “את הסטירות האחרונות קיבלנו מרמי לוי ומיינות ביתן והאמת היא שלא נראה לי שנצליח להתאושש מהסטירות האלה”. – “אתה רומז שיש מצב שהשוק ייסגר”? שאלתי. – “אין מצב שהוא ייסגר כי מי שאוהב את השוק יקנה רק בשוק, אבל בקצב הזה לא יישאר ממנו יותר מדי”.

הנה עוד צהריים אבוד

החלטתי לחסוך מכם את המשך השיחה המלנכולית ולהתמקד בבגט שהוגש לפתחי העליון. ובכן, זה לא שמדובר כאן ביצירת מופת, אבל בהחלט יש כאן משהו לנגוס בו ואפילו לכתוב עליו הביתה – הקציצות היו אדומות ומתובלות היטב, הבגט טרי מאוד ובגזרת הסלטים נכונו לי זוג הפתעות מרעננות במיוחד: האחת, לימונים כבושים נפלאים תוצרת בית והשנייה תערובת חריפה של פלפל אריסה, לימון ופטרוזיליה. בכלל, הסלטים במקום טריים מאוד והצ’יפס שמוגשים כאן על חשבון הבית סגרו את הפינה ובגדול עם תועפות של מלח וטיפות של שמן רותח.

מיותר לציין שלקניות כבר לא היה לי כוח ואפילו למדיטציית ירקות לא נותרו לי כוחות. עשיתי סיבוב קצר בין הדוכנים, דידיתי לכיוון הרכב וכמעט נרדמתי בעליות למנרה. Note to self – בפעם הבאה שאתה אוכל בשיפודי היובל, תשתדל קודם לסיים את הקניות.

תכל’ס

מה – שיפודי היובל

איפה – בכניסה לשוק של קריית שמונה, צמוד לרחבת החולצות הסופר זולות

כמה כמה – כל המנות באשר הן בבגט או בפיתה – 25 ₪, מים מינרלים – 6 ש”ח, שתייה קלה – 7 ₪, צ’יפס על חשבון הבית

מדד הג’ימבורי – המקום מגיש שניצלים וצ’יפס אז הייתי אומר שלפחות 8

כשרות – לא נראה לי שלמשגיח כשרות יש אפילו איפה לעמוד בדוכן הפצפון

חניה – עם קצת מאמץ הכל אפשרי

תפאורה ועיצוב – שוק

רעשי רקע – כנ”ל

שירות – אדיב במיוחד. בשלב מסוים ישראל קפץ לדוכן הירקות הסמוך והכין לבקשתי בצל ועגבנייה על הפלנצ’ה בכיף שלו

לקחת – בעיקרון ישראל אורז מנות, אבל רק לבעלי הדוכנים בשוק

גודל מנות ונדיבות – לא לאכול לפני הקניות!

מדד ההתמכרות – גם אם תהיו מכורים כבדים, את המנה שלכם תוכלו לקבל רק בשני וחמישי

כותב אורח -עודד פשטצקי

בעל שני תארים בתזונה, מאמין שאוכל צריך לסיים עד הסוף, אכל פעם פלאפל אצל רומנים ועד היום זוכר את הטראומה, עבד כטבח במשך עשור ואוהב לקרוא ולכתוב על אוכל. חוץ מזה, לא מבין למה לא משווקים ריטלין באריזות של טיק טק ומאמין שאנשים שאין להם הפרעת קשב וריכוז הם המופרעים האמיתיים.