במשך השנים הראשונות של העסק שלי עבדתי מהבית. מבחינתי המושג "עבדתי מהבית" הוא אוקסימורון, פרדוקס מובנה בתוך המשפט. כשמנסים לעבוד מהבית, מניסיוני הארוך, לא ממש מצליחים. הבעיה מתחילה בקוד הלבוש. החל משעה שמונה הבית (משרד...)  עמד לרשותי לאחר ביצוע פיזור הבוקר למוסדות החינוך השונים. הפיתוי להשאר בטריינינג או מכנסיים קצרים או גופיית רשת בלי שרוולים עם הדפס של בית"ר ירושלים הוא גדול. ממילא אני לא רואה אף אחד, ממילא אני לא יוצא, אז למה לטרוח? דין שווה נגזר על כל נושא הגילוח, הזיפים צימחו פרא והיוו השלמה נאה לתמונה האסתטית הכללית. 

מעבר לקושי האובייקטיבי בתפקוד בסביבת עבודה שלא ממש משדרת עסקים, העבודה מהבית מציבה המון פיתויים. ברוב עוונותיי אני גם נהנה מהפרעת קשב וריכוז כך שכל הסחה קטנה עשויה להוות עילה מספקת לסיבה למסיבה. ההסחה הראשונה בדר"כ נסובה סביב נושא הארוחת בוקר שהופכת כשעובדים מהבית לאחת משתי האופציות הבאות:

1. פיתה מטפטת מעל המקלדת

2. בופה מרשים מול הטלוויזיה בסגנון מלון באילת 

מעבר לנושא האוכל הפרובלמטי לחלוטין כשעובדים מהבית ואינספור הטיולים למקרר בכל פעם שנתקעים או שסתם משעמם היה את העניין של, איך נקרא לזה, שאר בני הבית...מתברר שילדים לא יודעים לעשות את ההבחנה בין הבית לבין המשרד, ממש מפתיע. במיוחד היה קשה לאופיר בת השלוש להבין שהחדר ההוא בקצה המסדרון הוא לא חלק מהבית ושאבא לא ממש שם גם כשהוא שם. 

אז החלטתי לעזוב את הבית. ארזתי מזוודה, התגלחתי ועברתי למשרד קטן וחמים. המשרד נמצא בלב אחד אזורי התעשייה והמסחר של פתח תקווה. בואו נניח לרגע את כל הנושא של "פתח תקווה" בצד, אני מכיר את כל הבדיחות, את חלקן אפילו המצאתי בעצמי. אז המשרד החדש, חלקת האלוהים והמחשב הקטנה שלי, נמצא ממש מאחורי סוכנות פורשה, אם כבר מדברים על מוטיבציה להצלחה. לעבור בכל בוקר מול הוויטרינה הנוצצת ולראות את המכונות המופלאות האלו בזמן שאני נוהג בקופסא יפנית נטולת סקס אפיל מוטורי בהחלט מדרבן למצוא את הלקוח הבא. 

השינוי היה עצום, גם מבחינת האפקטיביות בעבודה וגם מבחינת ההרגלים הקולינריים. לא עוד ארוחות רנדומליות על בסיס גחמות אלא אוכל בעמידה בדיוק כמו אחרון פועלי הקריאייטיב . לשמחתי גיליתי באיזור פנינה קטנה במקום האחרון שבו הייתי מצפה למצוא אותה, ישר על הכביש הראשי והסואן של ז'בוטינסקי. 

המקום נקרא Red Meat והוא נמצא במקום האחרון בו תצפו למצוא סנדביצ'ים כל כך איכותיים -בתוך חנות נוחות על כביש ראשי. הסוד של המקום? הלחמניות. את הלחמניות החמות, הקריספיות והסופר טעימות הם מכינים ממש על המקום וזה מורגש. הן פריכות מבחוץ ורכות וחמות מבפנים וכל רגע שבו אני ממשיך לתאר אותן עלול לגלוש לאירוטיקה רכה...

ומה בתוך הלחמניה? אל תשאלו. טוב,תשאלו.  המקום הולך חזק מאד על כל נושא הבשר ואני חייב לציין שהם עושים את זה מעולה עם נתחים דקים דקים של אנטריקוט שעולים כלאחר כבוד על הפלאנצ'ה הלוהטת עם בצל מטוגן, פלפל אדום מוקפץ ומבחר רטבים שיגרמו לכם לרייר. 

אני, אישית, דווקא אוהב מנה אחרת. אני אוהב את הפורטו-רד. מדובר בסנדביץ' עם פטריית פורטובלו גדולה ועסיסית מוקפצת עם פפריקה על הפלטה הלוהטת לצד ירקות טריים טריים, גוואקמולה מצויין וצלוחית זיתים מרירים שעושים דווקא מתוק בפה.

היופי בכל העסק הזה הוא האפשרות להזמין חצי מנה. כולם מכירים את המלחמה בעפעפיים אחרי ארוחת צהריים גדולה ואת מיטב הטעויות והאפדיחות שלי במקומות עבודה קודמים שלי ביצעתי במצבי ערנות מפוקפקים אחרי גריסת פחמימות מאסיבית בצהריים. אז פה הם מאפשרים גם חצי מנה. גם טעים, גם משאיר טעם של עוד, גם משביע וגם מאפשר תפקוד קוגנטיבי רציף אחרי האוכל (אצל מי שמסוגל לו גם לפניו...) 

נוסעים על ז'בוטינסקי לכיוון פתח תקוווה ומרגישים רעבים? תעצרו שם, תופתעו לטובה.