כבר הרבה זמן שאני מנסה לטפל באחד ההרגלים היותר מטרידים שסיגלתי במהלך השנים והכוונה היא לנטייה הנוראית שלי לנתק קשרים באבחה. ת'כלס, כשאני חושב על זה עכשיו, אני קולט שלאורך השנים ניתקתי כל כך הרבה קשרים ללא שום הכנה מוקדמת, עד שלפעמים זה מפתיע אותי שעדיין נותרו לי חברים. האמת היא שחלק ניכר מהחיים שלי הייתי בטוח שזה דפוס ההתנהגות המקובל בעולם: כשחבר מאכזב אותך, אתה מנתק את הקשר לאלתר ולצמיתות – עד כדי כך פשוט.
אני זוכר את היום שבו גיליתי שזה לא אמור להיות ככה ושרוב האנשים מתקשרים את הבעיות שלהם עם הצד השני, או לכל הפחות חורקים שיניים, אבל לא מתנתקים לגמרי: זה היה במהלך שיעור בקורס שנקרא "העברה בין דורית", שלקחתי במסגרת התואר השני שלי. אני זוכר את זה טוב כי הייתי הגבר היחיד בכיתה של עשרים ומשהו נשים וברגע שטענתי שאם מישהו מאכזב אותך, הדבר ההגיוני ביותר לעשות זה לנתק עמו את הקשר, בבת אחת כל העיניים בכיתה הופנו אליי, במבטים ספק תמהים ספק מזועזעים.
אמנם בשנייה הראשונה הייתי בטוח שזה עניין מגדרי או משהו כזה, אבל די מהר קלטתי שהדפוס שלי לא ממש מקובל בחברה כגולד סטנדרט בלשון המעטה. כל זה התרחש לפני משהו כמו חמש שנים ומאז ועד היום אני גאה לכתוב לכם שתדירות הניתוקים שלי פחתה באופן דרסטי, אבל אני עדיין לא שם. איך כל זה קשור לאוכל שאוכלים בעמידה? שניה אנשים, הבנאדם שופך פה את הלב, סמכו עליו שממש בקרוב הוא כבר יחזיק סוג של פחמימה ביד. טיפה סבלנות!
הדרך לגאולה עוברת בדוכן הפיצה הגלילי
באותו השיעור המרצה נתנה לי משימה שמלווה אותי עד היום – לחדש קשר עם אדם שהעלמתי מהחיים שלי. עכשיו, בדרך כלל אין לי שום בעיה עם אתגרים וגם הפעם עשיתי מאמצי על כדי לחדש קשרים שפרמתי עם כמה חברים, אבל בסופו של דבר מאמציי פעם אחר פעם העלו חרס. אז החלטתי לקחת צעד אחורה, להכיר ביכולות שלי ולנסות לחדש קשר לא עם אדם, אלא עם מסעדה. טוב , לא בדיוק מסעדה, אני רק בן אדם למען השם, עם דוכן אוכל. ובדיוק על זה רציתי לספר לכם היום…
כשהציפיות בשמיים, החשק ברצפה
אז העניין הוא כזה – לפני בערך שלוש שנים, הוצבה אחר כבוד משאית ישנה שעברה הסבה לפיצרייה בסמוך לבית הקפה "הקוקיה" שנפתח אי שם בשנת 2008 בכניסה לקיבוץ דפנה. בחודשים הראשונים לאחר הפתיחה של ה- PIZZA TRUCK, שהיוותה מעין שלוחה של המטבח של הקוקיה, שמעתי מחמאות מפה ועד להודעה חדשה שנגעו לאיכות הפיצה המוגשת במקום ועם כל מחמאה והמלצה שגונבה לאוזניי, החשק שלי לבקר במקום הלך ונעלם.
אתם מבינים, פשוט פחדתי נורא להתאכזב וככל שרף הציפיות התרחק מהקרקע, כך הפחד שלי הלך וגבר. אבל בסוף נכנעתי להפצרות והגעתי למקום בגפי, הזמנתי פיצה כאחד האדם, התיישבתי עם כוס בירה וטעמתי. אולי טעמתי זו לא המילה הנכונה כי הביס הראשון פשוט ברח לי מהפה – ברגע שהרמתי את המשולש הראשון, הקצה המחודד של המשולש נכנע לכוח המשיכה וכתוצאה מכך הן הרוטב והן הגבינה פשוט החליקו במגלשת הבצק הרטובה.
אני יודע שיש לא מעט אנשים שמעדיפים את הפיצה שלהם מעט סמרטוטית ושאפילו טיפה של פריכות בבצק מזכירה להם מצה, אבל מצד שני יש גם אנשים שאוהבים לעשות אהבה מתוקה עם חיות. וחוץ מזה – נסו לדמיין את עצמכם מגיעים למקום עטור שבחים, מנסים לנגוס במוצר המהולל ובמקום ליהנות מפיצה מושלמת, אתם זוכים לביס מבצק ערום ומפוחד.
בכל מקרה, לאחר החוויה הלא נעימה הזו, פניתי ל"טבח" שעמל ליד התנור המרשים ושאלתי לפשר הסמרטוט שקיבלתי. הוא אמר שבפעם הבאה אני פשוט צריך לבקש פיצה עם בסיס קשיח יותר, זה הכול. מן הסתם התשובה הזו לא הניחה את דעתי ועובדה שלא חזרתי לשם עד היום.
לשבור את הדפוס לכבוד השנה החדשה
אז למה דווקא היום החלטתי לחזור? ובכן, אולי זה קשור לראש השנה, אולי זה קשור לזה שאני לא ממש מצליח לחדש קשרים עם אנשים שהעלמתי מחיי ואולי זה קשור לזה שפשוט ממש מתחשק לי לאכול פיצה. בכל מקרה, אני כותב לכם את המילים האלה עכשיו מדירתי במרומי הר נפתלי, בקיבוץ מנרה ומתעתד לצאת עוד כמה דקות לכיוון קיבוץ דפנה. הגיע הזמן לשבור את הדפוס – אדווח מהשטח.
וואללה נחמד פה
שנייה לפני שנגיע לפיצה, אני חייב לציין שה- PIZZA TRUCK ממוקמת ביופי של מתחם שכולל בין היתר חנות של מילגה, חנות של נעלי דפנה, חנות של מתנות יצירתיות במיוחד שנקראת ארטי-זאכן והמון המון דשא. בקיצור, מיקום מושלם בשביל להעלים כמה שעות מהחיים. אבל יותר לא אשאיר אתכם במתח – הפיצה הייתה מצוינת. בצק אוורירי, גבינה איכותית שפוזרה איים איים בדיוק כמו שצריך, כמות מדודה של רוטב וקראסט טעים בצורה בלתי רגילה. הפעם, כל המרכיבים נותרו על הפיצה לאורך כל חווית האכילה.
האמת שהיה לי כל כך נחמד ומרגיע לאכול את הפיצה הזו, עד שכמעט התיישבתי על אחד מספסלי העץ שממוקמים על הדק רחב הידיים הצמוד לפיצרייה, אבל בשנייה האחרונה נסוגתי מהרעיון המטופש הזה. אכלתי מרגריטה כי עד שאני לא סומך בעיניים עצומות על פיצריה, אני לא עושה ניסויים, אבל את עיני צדו כמה פיצות שנראו לי מרתקות כמו למשל פיצת שפ"ע (שמנת, פטריות וערמונים, פורטבלו, מוצרלה וסלסת עגבניות – 52 ש"ח) או חואניטה המקסיקנית (רוטב עגבניות, מוצרלה טרייה, גבינת מנצ'גו, פלפל שושקה, תירס ופלפל חלפיניו – 47 ש"ח).
נראה שיש מה לעשות כאן בביקורים הבאים ואחרי החוויה החיובית שעברה עליי הפעם, אני בטוח שלא אמתין שנתיים. מוסר ההשכל הוא אף פעם לא לשרוף מקומות אחרי ביקור אחד בלבד והתקווה לעתיד היא שאנשים יהיו פשוטים כמו פיצריות.
בת'כלס
מה – PIZZA TRUCK
איפה – מטר לפני הש.ג. של קיבוץ דפנה, לשבור את ההגה ימינה.
כמה כמה – פיצה מרגריטה עולה כאן 42 ₪ והפיצה היקרה ביותר 52 ₪ (הפיצות מגיעות בגודל אחיד). בירה בזלת מהחבית – 19/25/44 ₪, גלידה אמריקאית – 16 ₪.
מדד הג'ימבורי – דשא, פיצות שיוצאות מתוך משאית וגלידה אמריקאית לקינוח, בקיצור – 10 עגול.
כשרות – מקום שבונה בעיקר על תיירים בשבתות, לא באמת יכול להרשות לעצמו להציג תעודת כשרות, אבל בעיקרון המוצרים כשרים ולא מגישים כאן בשר.
חניה – אפילו לאוטובוסים.
ניקיון – לעילא ולעילא.
אווירה – קיבוצניקית, במובן הכי טוב של המילה.
תפאורה ועיצוב – משאית ישנה שיוצאות ממנה פיצות, הצמודה לדק עץ עליו נחים שולחנות סטייל קק"ל צבועים בלבן.
רעשי רקע – בעיקר מכוניות חונות, ציפורים מצייצות (בצהריים) וצרצרים מצרצרים (בערב/לילה).
שירות – מהצד זה נראה כאילו כל אחד מהעובדים ממש אוהב את מקום העבודה שלו.
לקחת – אפשר בעיקרון, אבל הפיצה דקה יחסית כך שמומלץ לא להתמהמה יותר מדי. חוץ מזה ממש כיף לאכול את הפיצה ולבהות במשאית. נסו ותיהנו.
גודל מנות ונדיבות – הפיצות המוגשות במקום הן לא פיצות אישיות אבל גם לא ממש פיצות משפחתיות. פיצה אחת השביעה אותי כך שאפשר לכתוב שפיצה אחת תשביע שני סועדים ממוצעים.
מדד ההתמכרות – כרגע 7, אבל ברגע שאתגבר על הטראומה הראשונית, אני מאמין שזה יחמיר.
כותב אורח -עודד פשטצקי
בעל שני תארים בתזונה, מאמין שאוכל צריך לסיים עד הסוף, אכל פעם פלאפל אצל רומנים ועד היום זוכר את הטראומה, עבד כטבח במשך עשור ואוהב לקרוא ולכתוב על אוכל. חוץ מזה, לא מבין למה לא משווקים ריטלין באריזות של טיק טק ומאמין שאנשים שאין להם הפרעת קשב וריכוז הם המופרעים האמיתיים.
עשית חשק לנסות.
נבדוק אותה